--- סוף עמוד 9 ---
פסקי דין שהורו לו לעשות כן; ואת עובדה שהמערער לא הביע חרטה ולא הפנים את הפסול במעשה שביצע. בצד האמור, ציין חב"ד רומנוב את עברו הנקי של המערער ואת העובדה שהשיב את הכספים.
בפרט, בהתייחסו לפרק הזמן של 12 שנים שחלף ממועד ביצוע העבירה ועד למועד הגשת הקובלנה, סבר חב"ד רומנוב, כי אין לזקוף זאת לחובתה של ועדת האתיקה, שכן הנושא הובא לידיעתה על ידי הנהלת בתי המשפט רק בשנת 2009, ולדידו, ועדת האתיקה פעלה כראוי בכך שהמתינה עד להכרעתו של בית המשפט העליון (בשנת 2011), ולאחריה הגישה את הקובלנה בתוך פרק זמן סביר.
21. אב"ד עו"ד טמיר וחב"ד עו"ד תובל (ברוב דעות), לעומת זאת, מצאו, כי אין המדובר ב"מקרה קלאסי" של שליחת יד וכי נסיבות המקרה אינן חמורות במידה המצדיקה השעיה למשך 5 שנים. בהקשר זה, ציינו את הזמן שחלף מקרות האירוע; את העובדה, שהמערער השיב את הכספים בטרם התבררה הקובלנה; את העובדה, שאין למערער עבר משמעתי והוא עוסק בעריכת דין במשך 20 שנה; ואת העובדה שלא הוגש נגד המערער כתב אישום פלילי. כן ציינו, כי לא ניתן להתחשב בכך שהמערער לא הביע חרטה על מעשיו, שכן "כל הבעת חרטה מצדו או לקיחת אחריות יכול והייתה מתפרשת כהודאה הסותרת את טענותיו לחפותו בערעורו" (בע' 15 לפסק הדין).
לפיכך, ברוב דעות (אב"ד טמיר וחב"ד תובל), הוטל על המערער עונש השעיה למשך 30 חודשים, השעיה על תנאי למשך 5 שנים ותשלום הוצאות ועדת האתיקה בסך 10,000 ₪.
22. מכאן הערעור שלפניי, בגדרו, מבקש המערער לבטל את הרשעתו, ולחלופין, להקל במידת העונש שהוטל עליו.
הערעור על ההרשעה
23. במוקד ערעורו של המערער ניצבת הרשעתו בעבירה של שליחת יד בכספי פיקדון, אשר יוחסה לו בסעיף 6 לכתב הקובלנה כדלקמן: "הנאשם שלח יד בפיקדון עת השתמש בכספי פיקדון כשכ"ט ולכיסו" (ההדגשה שלי – א' כ'). ב"כ המערער טען, כי בתי הדין המשמעתיים שגו בהרשעתו בעבירה זו, שכן ועדת האתיקה לא הניחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת המעשה של שליחת יד, הן מבחינת היסוד העובדתי והן מבחינת היסוד הנפשי של העבירה. ברם, כפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל טענותיו אלה.
24. המערער טען, כי ועדת האתיקה לא הוכיחה את היסוד העובדתי של עבירת שליחת יד: "עצם זה שהוא עיכב, מגיעים למסקנה כי הוא שלח ידו. ראיה פוזיטיבית לזה אין ...
--- סוף עמוד 10 ---
עבירת שליחת יד זה שימוש בכסף, אך אם זה שכב בפיקדון אני לא רואה זאת כשליחת יד" (בע' 2 ש' 6-7 ובע' 3 ש' 7-8 לפרוטוקול). בעניין זה, טען, כי נפלה שגגה בקביעתם של בית הדין המשמעתיים לפיה המערער לא ידע לומר היכן הופקדו הכספים של הלקוח וכך גם לא הציג כל ראיה המעידה שהכספים הופקדו בחשבון נאמנות נפרד או בחשבון פיקדונות כללי, בהוסיפו, כי ההיפך הוא הנכון: המערער העיד בפני בית הדין המחוזי, כי הכספים הופקדו בחשבון פיקדון בבנק הבינלאומי אשר נסגר "לפני הרבה מאוד שנים" וכי לאחר מכן הועברו לחשבון פיקדון בבנק אחר (בע' 91 ש' 19-20 ובע' 92 ש' 15-16). כן הפנה לדבריו, כי כל המסמכים הקשורים ללקוח, כולל של חשבון הפיקדון, נמסרו לעורכי דינו החדשים של המערער בשנת 2000 ולכן אין בידיו מסמך המצביע על החשבון בו הוחזקו הכספים (בע' 91 ש' 1-6 לפרוטוקול מיום 2.4.14).