20. משקבענו כי במישור העקרוני סמכותו של בית המשפט לבצע הרמת מסך הפוכה אינה מוגבלת למקרים של מרמה, נותר לבחון אם במישור הקונקרטי צדק בית משפט קמא כי בנסיבות המקרה דנן "צודק ונכון" לעשות כן. לנוכח התשתית העובדתית העומדת בבסיס קביעתו של בית משפט קמא, התשובה על כך חיובית.
בית משפט קמא פתח את הכרעתו בסוגיית הרמת המסך בקביעה הבאה (פס' 24 לפסק הדין):
"החייב הצהיר כי הוא היה בעל המניות היחיד בטכנובית, המחליט הבלעדי בה והשולט היחיד בחשבון הבנק שעל שמה (סעיף 13 לתצהיר). הוא לא ערך הפרדה ברורה בין כספיו וכספי לקוחותיו ובין כספי החברה. לא הפריד בין חובות אישיים לחובות החברה (סעיף 13 לתצהיר)".
בנוסף, בית המשפט ציין כי קביעה זו נתמכת לא רק בחוות דעתו של רואה החשבון מטעם הנאמן – שמצא שהמשיב "לא הבחין בין כספים שהופקדו אצלו על ידי רוכשי הדירות ונרשמים לפרויקטים בפרויקטים השונים, או בין כספים אלו לבין כספי נאמנות שהופקדו אצלו על ידי לקוחות משרדו, או בינם לבין כספים פרטיים שלו או שלווה" – אלא גם בעדותו של עורך הדין שייצג את המערערים מול המשיב (שם, פס' 24, 26).
21. הנה כי כן, לפנינו מקרה שבו נתחברו להם יחדיו מספר פרמטרים שצירופם תומך בקביעתו של בית משפט קמא כי נתקיימו התנאים המצדיקים את הרמת מסך ההתאגדות: לפנינו חברה שהיא בבעלותו המלאה של המשיב; ומדובר בבעל מניות שערבב בין הכספים ששימשו לפרויקטים השונים שקידם, לבין כספי לקוחותיו שהוחזקו בנאמנות, ולבין הכספים שלו עצמו, באופן שטשטש לחלוטין את גבולות מסך ההתאגדות. הפסיקה עמדה על כך שעירוב נכסי החברה עם נכסי בעל המניות עולים כדי פגם בהתנהלות העשוי להיחשב שימוש לרעה במסך ההתאגדות (ראו והשוו לעניין טקסס בפס' 6); וכי מקום בו "בבעל מניות המחזיק ב-100% ממניות החברה, המנהל אותה באופן בלעדי ושולט בפעולותיה... באופן שלמעשה מטשטש את גבולותיו של מסך ההתאגדות", אזי הדבר תומך במסקנה כי "צודק ונכון" לבצע הרמת מסך לפי סעיף 6(ב) לחוק החברות (עניין צאיג, פס' 36; והשוו גם לאפשרות להטיל עיקול זמני על נכס הנמצא בבעלותה של חברה של הנתבע, מקום בו הוכח כי "החברה במבנה פעילותה הקיים מקיימת בפועל יחסים של יחידה כלכלית אחת עם הנתבע" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 918 (מהדורה שתים עשרה, 2015), כמובא בעניין טקסס בפס' 4).
22. זאת ועוד. במקרה דנן המערערים עצמם, ושמא אף המשיב עצמו, ראו במשיב ובטכנובית ישות אחת. כך, לדוגמה, באגרת החוב שקיבלו המערערים מידי המשיב, "החייב" הוגדר בתור טכנובית והמשיב, ביחד ולחוד (כזכור, מכוחה של אגרת החוב שועבדו לטובת המערערים בשעבוד שוטף "כל הרכוש, הנכסים, הציוד, הכספים, הפקדונות והזכויות האחרות מכל מין וסוג שהוא שיש לחייב כעת או שיהיו לו מפעם לפעם בעתיד..." (ההדגשה הוספה – י"ע)). [במאמר מוסגר: איני נדרש כלל לקושיה כיצד המשיב, כאדם פרטי, יכול היה לשעבד את רכושו בשעבוד צף, ואפנה בעניין זה לפסק הדין ברע"א 65/06 עזבון המנוח דוד בר לבב נ' עצמון, פ"ד סב(4) 44 (2008)].