3. הן בבית משפט קמא והן בדיון בפנינו, התעוררו מחלוקות עובדתיות ועל כן סבורני כי יש לבחון את ההיבטים העובדתיים לאור אשר פסק בית משפט קמא, ובמיוחד שמצא לנכון לערוך ביקור במקום ולבחון את הנצרך להכרעה, ומעת שיכול היה להתרשם מהשטח עצמו.
ראשית, קבע אכן בית משפט קמא, כי דה-פקטו קיימת אותה חלוקה שפורטה לעיל, "דהיינו, הנני סבורה כי ניתן ללמוד על הסכמה כוללת לחלוקת המגרשים ולאוטונומיה של מחזיקי כל מגרש ומגרש ואולם, אין בפני כל מידע באשר להסכמה בדבר החלוקה הפנימית בתוך כל אוטונומיה ואוטונומיה. " (פסקה 29). כל זאת לרבות ממראה עיניים ומהתרשמות בית המשפט קמא.
שנית, דחה בית המשפט את הטענה לקיומו של הסכם בין בעלי הזכויות, לשימוש ייחודי.
שלישית וכעיקר עבר בית המשפט לבחון את שאלת השימוש היחודי בחצר שבמחלוקת מכח סעיף 31 לחוק המקרקעין ועל כן נדרש עתה לקביעותיו העובדתיות הנצרכות להכרעה בשאלה זאת.
4. בית המשפט קבע כי אין חולק שהמערער 2 עושה שימוש בחלק הצפוני של החצר. כך גם אישר המערער 2 כי חיפה את שטח המעבר ויתרה מכך הוא אף העיד "כי הוא סגר את הגישה מהחלק האחורי של החצר לכיוון החלק בו הוא עושה שימוש בדלת עם מנעול" (פסקה 32).
עוד קבע בית המשפט קמא "זאת ועוד, מתוך הסיור התרשמתי כי החלקים- הצפוני בו נעשה שימוש על ידי התובע, הקדמי, בו נעשה שימוש על ידי הנתבעים ויתרת החצר בה לא נעשה שימוש – הינם כמעט בגודל שווה" (שם, ההדגשה שלי). כך נמצאו תימוכין להתרשמות זאת גם בעדויות.
בנוסף, כי למעשה עובר לתפיסת החזקה בחצר ע"י המשיבים, לא שימשה החצר את הבעלים המשותפים באופן בלעדי, אלא את כלל הציבור לחניה בחינת "כל הקודם זוכה" וכך גם חניית הצדדים במקום תלויה הייתה באמור. המערער 2 אף העיד כי לא היה בידו לעשות מאומה מעת שבעל משאית החנה משאיתו שם משך תקופה. כך גם הוסיף כי האמור לא פגע בעסקיו וכדבריו "...כל דכפין בא ועלה כשהיה מקום, גם לא שכנים".
בית המשפט לא הסתפק בכך אלא בחן גם אשר מצא בשטח, דהיינו כי כל חלק במבנה המוחזק ע"י מי מהבעלים, נפתח לכיוון חלק החצר בו נעשה שימוש על ידו "ומשכך, חלוקת השימוש כאמור עולה בקנה אחד עם שורת ההיגיון" (שם).
תימוכין לכך מצא בית המשפט בעדויות שבפניו לרבות עדותו של המערער 2 אשר אישר שאכן לא יראה בעין יפה שימוש של אחרים בחלק החצר בה הוא עושה שימוש. כך טען כי זה לא הגיוני שהמשיבים יעשו שימוש בחצר המשמשת אותו "כי זה מקום עבודה, לא שזה שלי".
עוד הדגיש בית המשפט וקבע כי בשימוש הנעשה ע"י המשיבים אין כדי למנוע גישה לחלקים האחרים במבנה. במסגרת זאת אף דחה בית המשפט את טענת המערער 1 כאילו הכניסה ליחידה שלו הינה מהחלק התפוס ע"י המשיבים, בציינו כי הדבר נוגד את התרשמות בית המשפט בסיור במקום, וכפי שגם לא עולה בקנה אחד עם העדויות שבפניו, וכאשר מדובר במצב השורר במקום למעלה מ- 10 שנים. כך גם נקבע כי אין חולק שליחידת המערער 1 ניתן להיכנס גם מהחלק הצפוני של המגרש ושם הכניסה הראשית שלה.
עוד התייחס בית המשפט למקום החנייה הן של המערער 2 והן של העד חלילי גם לאחר הקמת בית הקפה וסגירתו בחורף, כולל אפשרות לפריקה וטעינה.