5. לאור כל האמור קבע בית המשפט, ובגדר קביעות עובדתיות, כי מדובר בחצר פתוחה, אשר בהבדל מדירת מגורים, ניתנת לחלוקה באופן שווה והגון בין השותפים "...כך שכל אחד מהם יוכל לעשות שימוש יחודי בחלק ממנה" (פסקה 33).
מעבר לכך, הדבר גם נעשה בפועל בשטח ע"י המערערים, בחלק החצר הצמוד למבנה שלהם. יתר על כן, המערער 2 אף סגר ונעל את הגישה האחורית לחצר המוחזקת על ידו.
ומכאן מסקנתו, כי ביחס לחצר השנויה במחלוקת הרי אף שותף לא עשה בה שימוש כשותף אלא כחלק מהציבור הרחב, באופן ש"כל הקודם זוכה" ובאשר לכך מוסיף בית המשפט וקובע כי "...יתרה מכך, בנסיבות בהן יכולים התובעים ואף עושים בפועל שימוש לשם חניה בחלק החצר הצמוד למבנה שלהם הרי שאף בכך יש בכדי לתמוך בעובדה שלא נגרם לתובעים כל נזק כפועל יוצא ממניעת השימוש לשם חנייה בחצר הקדמית" (שם).
לאור כל האמור, מסקנתו כי אכן השימוש הנעשה הינו שימוש סביר בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק המקרקעין.
6. כחיזוק, סבר בית המשפט קמא כי התנהלות המערערים אינה מתיישבת עם עקרון תום הלב.
7. לאחר העיון לא נראה לי כי יש מקום לשנות מקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא.
במסגרת הדיון מיום 18.7.16 נטען ע"י ב"כ המערערים כי אינו יודע מה שטח החצר, אך הפנה לאשר קבע בית המשפט בנושא השימוש והתפיסה, וכשמנגד נטען בשם המשיבים, תוך פירוט השטחים המדוברים, כי אשר מוחזק מטעם המשיבים כ- 60 מ"ר בעוד אשר מוחזק מטעם המערערים הינו כ- 130 מ"ר.
אמנם בדיון מיום 1.11.17 נטען מטעם המערערים אודות שטחי מעבר וכך גם הפסקת הפעילות ע"י המערער 2 אשר הינו איש מבוגר ופרש וכאשר המערער 1 משכבר אינו במקום. לשאלת בית המשפט שאם כך מה מפריע למערערים השיב בא כוחם שמפריע לו הקיבוע וכך גם "...שגם אני זכאי ליהנות ממנו כי יש לנו בעלות משותפת..." (עמ' 9), כך גם הוסיף כי השטחים אשר ברשות המערערים חסרי ערך ולא ניתן להשכירם.
לא בכדי טען ב"כ המשיבים כי הם מחזיקים ב- 42% משטח המבנים ועל כן החלק המוחזק על ידם בחצר קטן מחלקם היחסי. עוד הוסיף "...אני לא יודע למה קבעו שלחזית יש ערך יותר מהחלק האחורי כאשר הוא עשה עסק של פוליטורה שספק אם הוא היה יכול לעשות אותה בחזית הרחוב. דבר נוסף, הדברים אלה לא נטענו בכתב התביעה ולא בשום מקום עניין השווי הכלכלי" (עמ' 10 ההדגשה שלי).
עוד הוסף שלמעשה כל מה שהמערער 1 חפץ, להחנות מכונית כשהוא סר פעם בחודשיים.