ודוק, גם לאחר מכן, לא היססה התובעת במסגרת חקירתה הנגדית לפנינו בתיק העיקרי לחזור על דבריה לפיהם לא קיים אישור ללימודי התואר השני של אביטל, כדלקמן:
"ת. כל מה שאני אומרת אני אומרת אמת. פניתי לגלינה, אביטל התחילה ללמוד לתואר שני. פניתי לגלינה וביקשתי את אישור הדירקטוריון ללימודים כי זה לא בסמכותי לאשר ימי עבודה ללא נוכחות. גלינה לא היתה מוכנה להתעסק בנושא הזה היא הפנתה אותי לריקארד שלא היה מוכן להתעסק עם זה, הוא אמר שהוא בסיום תפקידו והחזיר אותי לגלינה ולכן שלחתי לגלינה מייל ואמרתי שיטפלו בנושא ובזה זה נעצר.
ש. ולמה את כותבת בתחילת סעיף 11ב לתצהירך שהתאגיד שילם לאביטל את מלוא שכרה ללא אישור דירקטוריון ובניגוד לחווה"ד של היועמ"ש?
ת. נכון, כי אני לא ראיתי אישור של הדירקטוריון ואני התייעצתי עם היועמ"ש וקיבלתי חוו"ד כתובה שלא רק, שיתרה מזאת עובד שמאשרים לו לימודים לתואר שני, אסור שזה יהיה ברצף. שגם אם מאשרים לתואר שני צריך איזשהו פרק זמן, שנה שנתיים, אני לא זוכרת, אז גם לא היה עניין האישור וגם היה עניין של הרצף וזה היה בהתאם לחווה"ד המשפטית. אני העברתי את העברתי את חווה"ד לגלינה במייל" (ראה: בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 26 עד עמ' 25 ש': 5) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).
74. על האמור לעיל נוסיף, כי למרות שהתובעת חזרה שוב ושוב, הן בתצהירה והן בעדותה בבית הדין, על טענתה, כי קיבלה לידיה חוות דעת משפטית של היועצים המשפטיים של הנתבעת בעניין לימודי התואר השני של אביטל, וכי העבירה אותה ליו"ר הנתבעת, הרי שחוות דעת זו (ככל שקיימת כזו) לא הוצגה לפנינו וזאת למרות הנספחים הרבים שצירפה התובעת לתצהירה. מכל מקום, הגב' אמדור העידה כי לא קיבלה מעולם את חוות הדעת הנטענת (ראה: בעמ' 59 לפרוטוקול ש': 22-24), וכאשר התובעת נשאלה במסגרת חקירתה הנגדית לפנינו, היכן אותה חוות דעת, השיבה: "לשאלת בית הדין איפה חווה"ד משיבה שכפי הנראה בחומר" (ראה: בעמ' 25 לפרוטוקול ש': 6), אלא שעד תום ניהול ההליך שבנדון, לא הוצגה לפנינו אותה חוות דעת עלומה, דבר שהוא כשלעצמו, אומר דרשני ואינו מוסיף אמינות לתובעת.
75. סיכומם של דברים לעניין לימודי התואר השני של אביטל.
לא רק שגרסת התובעת לגבי נסיבות האישור ללימודי התואר השני של אביטל, נסתרה מניה וביה, אלא והעיקר הוא שלא הוכחה לפנינו טענת התובעת כי היא התנגדה לאישור לימודי התואר השני כאמור, ולא כל שכן, שדבר התנגדותה (אם אכן היתה כזו) היה ידוע לאביטל. כפועל יוצא מכך, אין בידינו לקבל את גרסת התובעת לפיה משבר האמון שהתרחש בינה לבין אביטל, נעוץ כביכול בהתנכלותה של אביטל לתובעת, לנוכח סירובה של התובעת (שלא הוכח) לאשר לאביטל הטבות שכר בזמן לימודיה לתואר השני, ואין לנו אלא לדחות את טענת התובעת, כי סירבה לאשר לאביטל תשלומים כלשהם ולא כל שכן את טענתה כי בשל סירוב זה (שכאמור לא הוכח), אביטל התנכלה לה.