מנגד, הבנק סמך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המושתת בעיקרו על התרשמותו מהעדים שהופיעו לפניו. הבנק טען כי אין לקבל את טענת המערערת כי חלות עליו חובות מוגברות כלפיה. חובות האמון של הבנק נוגעות למי שיש לו קשר ישיר עם פעולות הבנק, כגון הממשכן או הערב, ואין להרחיב חובות אלה גם כלפי צדדים שלישיים כלפיהם חייב הבנק לפעול בהגינות בלבד. מכל מקום, אין לקבל את טענת המערערת כי היה על הבנק לגלות לה פרטים על אודות מצב חשבון הבנק של המשיב והיקפה של ההלוואה שניתנה לו. זאת מאחר שחשבונו של המשיב באותה עת היה ביתרת זכות, כפי שגם ניתן ללמוד מהראיות שצורפו לבקשת המערערת עצמה, ועל כן לא היה במידע זה כדי להשפיע על חתימתה על הסכם הוויתור. כמו כן, מדובר בשטר משכנתה שאינו מוגבל בסכום, ואשר על כן גם אין כל חשיבות לציון גובה ההלוואה שניתנה למשיב. זאת ועוד, המערערת עצמה טענה שלא עיינה כלל בהסכם הוויתור משום שסמכה על דברי המשיב שהביא אותה לחתום על המסמך, ואין ספק כי היא הייתה חותמת על מסמך הוויתור אף אם הייתה חשופה למידע רב יותר שהיה ניתן לה על ידי הבנק. כן נטען כי הבנק הסתמך על חתימת המערערת על מסמך הוויתור, ובעקבות זאת ניתנה הלוואה למשיב באופן שבו מושתקת המערערת לכפור בחתימתה זו. עוד באשר לטענת המערערת בדבר זכויותיה בדירה, טען הבנק כי לא ניתן לקבל את טענת המערערת בדבר היעדר תוקף להסכם הממון, טענות שנדחו זה מכבר ומכל מקום הוכח כי אין למערערת כל זכויות בדירה.
המשיב מצדו סמך את ידו אף הוא על פסק הדין, והבהיר כי אין רגליים לטענת המערערת כי לא הבינה את משמעותה של החתימה על הסכם הוויתור. כן ציין המשיב כי הדירה נמכרה לאמו במסגרת הליך התמחרות, כאשר אמו רכשה לעצמה נכסים רבים ויש לה גם דירה נוספת באותו בניין.
דיון והכרעה
עיקר טענת המערערת הינה אפוא, כי היא "נושלה" מזכויותיה בדירה, באמצעות קנוניה שנרקמה על ידי הבנק והמשיב. אלא שבבסיס טענה זו עומדת הנחת היסוד כי למערערת היו זכויות כלשהן בדירה, מהן נושלה לכאורה. טענת המערערת בהקשר זה התבססה על טענות כלליות בדבר "שיתוף" בנכסים מכוח מגוריה בדירה ונישואיה למשיב. אלא שיובהר כבר כעת בפתח דיוננו, כי על פני הדברים, לא הונחה כל תשתית המבססת טענה זו.
אין חולק כי המערערת והמשיב נישאו זה לזו בשנת 1979. אם כן, משטר יחסי הממון החל ביניהם הוא זה הקבוע בחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), נוכח העובדה שהשניים נישאו לאחר יום 1.1.1974. עיקרו של ההסדר הקבוע בחוק זה הוא, כי במשך הנישואין תחול הפרדה בין נכסי בני הזוג, ואילו עם פקיעת הנישואין יקום בין בני הזוג חיוב אובליגטורי לאזן ביניהם את שוויים של נכסיהם, או בלשון אחר – לבצע "איזון משאבים" (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מ"ט(3) 529, 550 (1995) (להלן: עניין יעקובי); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 179 (2002) (להלן: עניין אבו רומי); וראו: ע"א 640/82 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט(1) 673, 678 (1985), שם כינה בית המשפט את הסדר איזון המשאבים "פיקציה הסכמית"). סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי עם התרת הנישואין (או פקיעתם בשל מותו של אחד מבני הזוג), זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג. עם זאת, אחד מהנכסים המוחרגים מאיזון המשאבים הוא, לפי סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, נכס שהיה למי מבני הזוג ערב הנישואין. את סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון יש לקרוא יחד עם סעיף 4 שבו, אשר קובע כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע ברכושם של בני הזוג, כדי להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או כדי להטיל עליו אחריות לחובותיו (בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (26.12.2012) (להלן: עניין אלמונית)). הוראות חוק יחסי ממון מורות על חלוקה שוויונית של הנכסים בין בני הזוג באופן שיורי (סעיפים 3-1 לחוק; בכפוף לחריגים המפורטים בסעיפים 5 ו-8 לחוק), אך בני הזוג יכולים להתנות על איזון המשאבים ולבוא לכדי הסדר באמצעות עריכת הסכם ממון.