בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4306/12
לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט ד' מינץ
המערערת: פלונית
נ ג ד
המשיבים: 1. בנק לאומי לישראל
2. פלוני
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) מיום 16.4.2012 בת"א 12118-04-10 [פורסם בנבו] תאריך הישיבה: ו' באדר התשע"ח (21.2.2018) בשם המערערת: עו"ד לימור בנארי (הדר) בשם משיב 1: עו"ד דורון זר בשם משיב 2: עו"ד דורית ענבר סברדליק
פסק-דין
השופט ד' מינץ:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) בת"א 12118-04-10, [פורסם בנבו] במסגרתו נדחתה תביעת המערערת.
הרקע לערעור
ברקע להליך זה, הליכים רבים שהתנהלו בין הצדדים בערכאות שונות. יוזכרו להלן רק העיקריים שבהם והרלוונטיים לענייננו.
בלב המחלוקת בין הצדדים, דירה בקרית מוצקין (להלן: הדירה) בה התגוררה המערערת במשך שנים יחד עם בתה. הדירה הייתה רשומה על שמו של משיב 2 (להלן: המשיב), כאשר בעבר היא הייתה שייכת לאביו החורג. המערערת והמשיב התחתנו ביום 10.7.1979 ומאז שנת 2007 הם מצויים בהליכי גירושין. בין בני הזוג נחתם בשנת 1989 הסכם ממון אשר אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בקריות ביום 1.2.1990 (השופט י' זהבי ז"ל). במסגרת ההסכם הובהר, בין היתר, כי הדירה שייכת למשיב בלבד ואין למערערת תביעות וטענות לגביה (להלן: הסכם הממון).
במאמר מוסגר יצוין כבר בפתח הדברים, כי לימים ביקשה המערערת להתנער מהסכם הממון, והגישה תביעה לביטולו, תביעה אשר נדחתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בקריות ביום 14.8.2014 (תה"ס 6311/07, [פורסם בנבו] כב' השופטת מ' לוי). גם ערעור שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ש' שטמר, ר' למלשטרייך-לטר ו-ס' ג'יוסי) – נדחה (עמ"ש 37426-10-14 [פורסם בנבו] מיום 25.5.2015), ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה – נדחתה אף היא ביום 6.10.2016 (בע"ם 8696/15, [פורסם בנבו] כב' השופטים ע' פוגלמן, י' עמית ו-ד' ברק-ארז).
מכל מקום, ביום 3.10.2004 משכן המשיב את זכויותיו בדירה לטובת משיב 1, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק) במשכנתה מדרגה ראשונה לשם הבטחת חבויות והתחייבויות בחשבון שהוא ניהל בבנק. ביום 10.10.2004 חתמה המערערת על מסמך המופנה אל הבנק לפיו היא מוותרת על כל זכות, אם קיימת לה, בדירה, והיא מסכימה לכל האמור בשטר המשכנתה (להלן: מסמך הוויתור). בשל חשיבותו, יובא להלן המסמך כלשונו:
"לכבוד
בנק לאומי לישראל בע"מ
א.נ.,
הנני לאשר בזה כי ידוע לי שהסכמתם לקבל מאת בן זוגי, מר [משיב], משכנתא/משכון זכויות (להלן – "השעבוד") על המקרקעין הידועים כ- [גוש] [חלקה] [רחוב], קריית מוצקין (להלן – "המקרקעין"), וזאת בתנאי שאני אסכים לכך כאמור להלן.
אי לכך הריני להודיעכם, כי הנני מוותרת בזאת כלפיכם על כל זכות במקרקעין הנ"ל, הקיימת (אם קיימת) לזכותי על פי חזקת שיתוף כלשהי, ו/או לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973 ו/או על פי הסכם ו/או כשותפה ביחסי ממון בדרך כלשהיא, וכי לא אטען כנגדכם, בכל זמן שהוא, טענות לזכות כלשהי לגבי המקרקעין הנ"ל, או כל טענות שהן באשר ליצירת השעבוד האמור, עריכתו, רישומו, תוקפו, תנאיו ומימושו על ידיכם.
ומבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, אני מאשרת בזה את הסכמתי לשעבוד המקרקעין הנ"ל ולכל התנאים הכלולים בשטר המשכנתא/המשכון הנ"ל ולכל התנאים הכלולים בשטר המשכנתא/המשכון הנ"ל, ובמיוחד אני מאשרת את הסכמתי לכך (בין אם היא נדרשת על פי דין ובין אם לאו) שאם וכאשר ימומש השעבוד הנ"ל, הרי שהדירה תימכר כפנויה לחלוטין, ללא תנאי, ואני לא אהיה מוגנת לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, ו/או לפי סעיפים 38 ו/או 39 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 ו/או לפי סעיף 40א לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ו/או לפי הוראת דין כלשהי שתבוא במקום או בנוסף להם.
ידוע לי שהסכמתי זו הינה נספח לשטר המשכנתא הנ"ל/שטר משכון הזכויות הנ"ל ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו."
בתחתית המסמך הוספה בכתב ידו של עו"ד ניב זר, בא-כוח הבנק, תוספת לפיה המערערת חתמה מרצונה על המסמך לאחר שהתייצבה לפניו, הוסברו לה מהות המסמך והתוצאות המשפטיות הנובעות ממנו, והוא שוכנע כי הדבר הובן לה כראוי.
כאמור, החל משנת 2007 בני הזוג מצויים בהליכי גירושין. זמן מה לאחר מכן, ביום 31.7.2008 נפתח נגד המשיב תיק הוצאה לפועל (תיק מס' 13-07491-08-9), למימוש המשכנתה בגין יתרה בלתי מסולקת בחשבונו של המשיב. עו"ד דורון זר מונה ככונס נכסים על זכויות המשיב בנכס, והחל מחודש פברואר 2009 הוא החל לפעול בשם הבנק לפינוי הדירה ומימושה.
תחילה, הגישה המערערת בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בקריות, לעיכוב צו הפינוי שהוצא נגדה הואיל והיא התגוררה בדירה (תמ"ש 6310-07). ביום 24.11.2009 הבקשה נדחתה (כב' השופטת מ' לוי) לאחר שנקבע כי אין לבית המשפט לענייני משפחה סמכות עניינית לדון בבקשה, נוכח העובדה שבמישור היחסים שבין המערערת לבין הבנק אין מדובר בסכסוך משפחתי. על כן, ביום 12.4.2010 הגישה המערערת את התביעה מושא ערעור זה, לבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתה טענה להיעדר תוקף למשכנתה, להפרת החובות החלות על הבנק כלפיה בהתייחס למחצית זכויותיה בדירה, ולזכותה לדיירות מוגנת ולדיור חלוף. עיקר טענת המערערת היה כי אין כל תוקף להסכם הוויתור, שכן היא הוחתמה עליו מבלי שהוסבר לה דבר על משמעותו.
בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה המערערת בקשה למתן צו מניעה זמני לפינויה מהדירה. בקשה זו נדחתה ביום 23.6.2010, ולאחר מכן, נמכרה הדירה תמורת סך של 1,030,000 ש"ח. בהמשך, ביום 16.4.2012 אף ניתן פסק דין הדוחה את תביעת המערערת. בפסק הדין נקבע כי אין לקבל את גרסת המערערת כי לא ידעה את משמעות המסמך עליו חתמה, בעוד שגרסת עו"ד ניב זר שהחתים את המערערת על הסכם הוויתור, לפיה הסביר לה כי היא מוותרת על זכויותיה בדירה, נמצאה אמינה. על כן נקבע כי יש ליתן תוקף מלא לוויתור המערערת על זכויותיה בדירה. בית המשפט גם דחה את טענת המערערת כי הבנק הפר את חובות הגילוי והנאמנות שלו כלפיה משום שלא ניתן לה הסבר ראוי למשמעויות הכספיות של החתימה על הסכם הוויתור. נמצא כי הבנק לא הפר את חובותיו כלפי המערערת, לאחר שהוכח כי ניתנה לה הזדמנות לעיין בשטר המשכנתה, תוכן מסמך הוויתור הובהר לה כראוי והיא הבינה כי חתימה על המסמך משמעותה שעבוד הדירה תוך ויתור על זכות מצדה. כן נקבע כי לא הייתה מוטלת על הבנק חובה למסור למערערת מידע בעניין היקף החובות הכללי של המשיב, גובה החוב הקיים בחשבונו הפרטי וכיוצא בזה. גם טענת המערערת בדבר קנוניה שנרקמה בין הבנק לבין המשיב – נדחתה. כך גם נדחתה הטענה כי העובדה שהדירה נמכרה בסופו של יום לאמו של המשיב, מצביעה על שיתוף פעולה פסול מצד הבנק עם המשיב. טענת המערערת כי יש לה זכויות בדירה כדיירת מוגנת נדחתה אף היא, מאחר שאין חולק כי היא לא הייתה הבעלים הרשום של הדירה. עוד נדחתה טענת המערערת כי עומדת לה הזכות לדיור חלוף, נוכח העובדה שהוכח כי ויתרה גם על זכות זו.
מכאן לערעור שלפנינו. יצוין כי לאחר שהתקיים דיון לפנינו ובאת-כוחה של המערערת, אשר החליפה את בא-כוחה הקודם, ביקשה להגיש הודעת ערעור מתוקנת, ניתנה לה הרשות לעשות כן ואף קיימנו דיון נוסף בו טענו הצדדים טענות בעל-פה לפנינו. כמו כן, לבקשת המערערת ובהסכמה, הוגשו ראיות נוספות שעניינן תדפיסי בנק מחשבון הבנק של המשיב, משנת 2002 עד לשנת 2008. עוד יצוין כי ניסינו להביא את הצדדים להסדר, אך הם הודיעו לנו כי הדבר לא צלח.
טענות הצדדים
בהודעת הערעור המתוקנת, עמדה המערערת על כך שהדירה ניתנה לה ולמשיב במתנה, על אף שנרשמה על שמו של המשיב בלבד, ושהוקנו לה מחצית הזכויות בדירה גם מכוח מגוריה בה וגם מכוח נישואיה למשיב. המערערת חזרה על הטענה שהעלתה בערכאות קודמות, לפיה על אף שבמסגרת הסכם הממון הובהר כי אין לה כל זכויות בדירה, אין ליתן כל תוקף להסכם זה, אשר נחתם על ידה לטענתה, בעורמה. בנוסף, גם אם היה תוקף להסכם הממון, במועד יצירת המשכנתה, בחלוף 14 שנה ממועד החתימה על הסכם הממון, היחסים בין בני הזוג היו תקינים והם המשיכו להתגורר יחדיו בדירה, ועל כן לא הייתה כל תחולה להוראותיו של הסכם הממון. כמו כן, לכל הפחות, גם מהסכם הממון השתמע כי עד למועד החתימה עליו היו למערערת זכויות בדירה. כמו כן טענה המערערת, כי אף לשיטת הבנק היו לה זכויות בדירה מכוח נישואיה למשיב ומגוריה בדירה, שאם לא כן, לא היה טורח להחתימה על כתב הוויתור שעל פיו היא ויתרה על זכויותיה.
המערערת הוסיפה כי שגה בית המשפט המחוזי עת מִזער את החובה שחב כלפיה הבנק, רק בשל כך שהדירה הייתה רשומה על שמו של המשיב בלבד. נוכח העובדה שמדובר בדירת מגורים היה על הבנק לפרט את היקף חובותיו של המשיב והיקף ההלוואה שניתנה לו, כאשר אין חולק כי הבנק לא עשה כן. כן נטען כי הבנק נמנע מלהביא עדים רלוונטיים להפרכת טענות המערערת, כאשר העד היחיד מטעמו, עו"ד ניב זר, הינו אחיו של עו"ד דורון זר, בא-כוחו של הבנק, כאשר עו"ד ניב זר גם הוא היה בשעתו בא-כוחו של הבנק. כן חזרה המערערת על טענתה כי הבנק והמשיב חברו יחדיו בקנוניה נגדה, במטרה לפנותה מהדירה. כך נטען בין היתר, כי המשיב פעל להברחת נכסים ממנה ומחברת ... בע"מ שהוא בעל מניות עיקרי בה, בדרך של ביצוע עסקאות מתנה ועסקאות מכר למראית עין, במסגרתן הועברו נכסים שהיו רשומים על שמו – לאמו, לבתו ולאנשים נוספים. במסגרת אותה קנוניה, מונה עו"ד דורון זר גם ככונס נכסים של דירה נוספת שהייתה שייכת לבני הזוג (דירה בחיפה; להלן: הדירה השניה), כאשר באותו הליך שימש עו"ד ניב זר כבא-כוחו של הבנק, וגם דירה זו נמכרה לבסוף תוך הפרת חובות הגילוי, הזהירות והנאמנות שחב הבנק למערערת. שיאה של הקנוניה בא לידי ביטוי בכך שהן הדירה והן הדירה השניה, נמכרו בסופו של יום לאמו של המשיב, בשיתוף פעולה מלא של הבנק עם המשיב ועם אמו. כן נטען כי הבנק פעל למימוש הדירה על אף שהיו בידיו בטוחות אחרות אותן לא מצא לנכון לממש, כמו גם יתרה שנשארה בידיו לאחר מכירת הדירה השניה שהוחזרה למשיב. כן טענה המערערת כי בנסיבות העניין היא זכאית לדיור חלוף למשך כל חייה, זאת שעה שהבנק לא הרים את הנטל להוכיח כי היא ויתרה מרצונה על זכות זו. המערערת גם הלינה על גובה ההוצאות שנפסקו לחובתה, בסך כולל של 46,400 ש"ח, במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
מנגד, הבנק סמך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המושתת בעיקרו על התרשמותו מהעדים שהופיעו לפניו. הבנק טען כי אין לקבל את טענת המערערת כי חלות עליו חובות מוגברות כלפיה. חובות האמון של הבנק נוגעות למי שיש לו קשר ישיר עם פעולות הבנק, כגון הממשכן או הערב, ואין להרחיב חובות אלה גם כלפי צדדים שלישיים כלפיהם חייב הבנק לפעול בהגינות בלבד. מכל מקום, אין לקבל את טענת המערערת כי היה על הבנק לגלות לה פרטים על אודות מצב חשבון הבנק של המשיב והיקפה של ההלוואה שניתנה לו. זאת מאחר שחשבונו של המשיב באותה עת היה ביתרת זכות, כפי שגם ניתן ללמוד מהראיות שצורפו לבקשת המערערת עצמה, ועל כן לא היה במידע זה כדי להשפיע על חתימתה על הסכם הוויתור. כמו כן, מדובר בשטר משכנתה שאינו מוגבל בסכום, ואשר על כן גם אין כל חשיבות לציון גובה ההלוואה שניתנה למשיב. זאת ועוד, המערערת עצמה טענה שלא עיינה כלל בהסכם הוויתור משום שסמכה על דברי המשיב שהביא אותה לחתום על המסמך, ואין ספק כי היא הייתה חותמת על מסמך הוויתור אף אם הייתה חשופה למידע רב יותר שהיה ניתן לה על ידי הבנק. כן נטען כי הבנק הסתמך על חתימת המערערת על מסמך הוויתור, ובעקבות זאת ניתנה הלוואה למשיב באופן שבו מושתקת המערערת לכפור בחתימתה זו. עוד באשר לטענת המערערת בדבר זכויותיה בדירה, טען הבנק כי לא ניתן לקבל את טענת המערערת בדבר היעדר תוקף להסכם הממון, טענות שנדחו זה מכבר ומכל מקום הוכח כי אין למערערת כל זכויות בדירה.
המשיב מצדו סמך את ידו אף הוא על פסק הדין, והבהיר כי אין רגליים לטענת המערערת כי לא הבינה את משמעותה של החתימה על הסכם הוויתור. כן ציין המשיב כי הדירה נמכרה לאמו במסגרת הליך התמחרות, כאשר אמו רכשה לעצמה נכסים רבים ויש לה גם דירה נוספת באותו בניין.
דיון והכרעה
עיקר טענת המערערת הינה אפוא, כי היא "נושלה" מזכויותיה בדירה, באמצעות קנוניה שנרקמה על ידי הבנק והמשיב. אלא שבבסיס טענה זו עומדת הנחת היסוד כי למערערת היו זכויות כלשהן בדירה, מהן נושלה לכאורה. טענת המערערת בהקשר זה התבססה על טענות כלליות בדבר "שיתוף" בנכסים מכוח מגוריה בדירה ונישואיה למשיב. אלא שיובהר כבר כעת בפתח דיוננו, כי על פני הדברים, לא הונחה כל תשתית המבססת טענה זו.
אין חולק כי המערערת והמשיב נישאו זה לזו בשנת 1979. אם כן, משטר יחסי הממון החל ביניהם הוא זה הקבוע בחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), נוכח העובדה שהשניים נישאו לאחר יום 1.1.1974. עיקרו של ההסדר הקבוע בחוק זה הוא, כי במשך הנישואין תחול הפרדה בין נכסי בני הזוג, ואילו עם פקיעת הנישואין יקום בין בני הזוג חיוב אובליגטורי לאזן ביניהם את שוויים של נכסיהם, או בלשון אחר – לבצע "איזון משאבים" (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מ"ט(3) 529, 550 (1995) (להלן: עניין יעקובי); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 179 (2002) (להלן: עניין אבו רומי); וראו: ע"א 640/82 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט(1) 673, 678 (1985), שם כינה בית המשפט את הסדר איזון המשאבים "פיקציה הסכמית"). סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי עם התרת הנישואין (או פקיעתם בשל מותו של אחד מבני הזוג), זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג. עם זאת, אחד מהנכסים המוחרגים מאיזון המשאבים הוא, לפי סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, נכס שהיה למי מבני הזוג ערב הנישואין. את סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון יש לקרוא יחד עם סעיף 4 שבו, אשר קובע כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע ברכושם של בני הזוג, כדי להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או כדי להטיל עליו אחריות לחובותיו (בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (26.12.2012) (להלן: עניין אלמונית)). הוראות חוק יחסי ממון מורות על חלוקה שוויונית של הנכסים בין בני הזוג באופן שיורי (סעיפים 3-1 לחוק; בכפוף לחריגים המפורטים בסעיפים 5 ו-8 לחוק), אך בני הזוג יכולים להתנות על איזון המשאבים ולבוא לכדי הסדר באמצעות עריכת הסכם ממון.