מכל מקום, אין חולק כאמור כי ההסדר הנורמטיבי החל בעניינה של המערערת הוא זה הקבוע בחוק יחסי ממון, כאשר משמעותו של הסדר איזון המשאבים היא הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואים (אלא אם סוכם אחרת). אשר על כן, טענותיה של המערערת, אשר נטענו בכלליות בלבד, בדבר "שיתוף" בזכויות הדירה מכוח נישואיה למשיב, אינן מובנות מאליהן.
כך, בעניין יעקובי התגלעה מחלוקת בבית משפט זה בשאלה אם חלה "חזקת השיתוף", על פיה נקבע משטר יחסי הממון בין בני זוג לפני חקיקת חוק יחסי ממון, שמשמעה בקליפת האגוז שיתוף מלא בנכסי בני הזוג לפי הסכם משתמע ביניהם, גם על בני זוג שנישאו לאחר תחילתו של חוק יחסי ממון. הדעה השלטת הייתה כי כשם שעל בני זוג שנישאו לפני המועד הקובע בחוק (1.1.1974) חל משטר יחסי ממון יחיד ומיוחד של חזקת השיתוף, על בני זוג שנישאו לאחר המועד הקובע, חל אך ורק הסדר איזון המשאבים לבדו, ואין תחולה לחזקת השיתוף בעניינם של בני זוג אלו (וראו: בג"ץ 1727/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, [פורסם בנבו] פסקה 6 (19.3.2007); ראו גם: מנשה שאוה הדין האישי בישראל (כרך ב', תשס"א) 797 והלאה, הטוען כי לא היה כל מקום לפרשנות לפיה משטר יחסי ממון המושתתים על חזקת השיתוף יכול לחיות בצד משטר יחסי הממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג על פי איזון המשאבים). לפיכך מנוע בן זוג שחל עליו הסדר איזון המשאבים לטעון לבעלות על כלל נכסי בן זוגו או על נכס מסוים בטענה כי חלה עליו חזקת השיתוף בנכסים או באותו נכס.
אשר על כן, בני זוג שחל עליהם הסדר איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון, אינם יכולים לטעון לבעלות על נכסים מכוח חזקת השיתוף. אומנם, נקבע כי בני זוג כאמור אינם מנועים מלטעון לבעלות על נכסים מכוח הדין הכללי, היינו דיני הקניין ודיני החוזים הרגילים. אך השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית, כאמור, היא שאלה עובדתית הטעונה הוכחה בידי מי שטוען לה, והיא תלוית נסיבות (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 6 (7.1.2010); בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (18.4.2007); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (14.3.2007) (להלן: עניין פלוני); ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון, [פורסם בנבו] פסקה כ"ג (3.2.2009); בע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (21.8.2013); בע"מ 7181/12 פלוני נ' פלונית (19.11.2012); בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004)). היא תיבחן "בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת או המשתמעת), וכן לנסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי. השיתוף בנכס ספציפי הוא 'פיתוח דפיתוח' שיפוטי" (ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה ט"ו לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (11.8.2011); להלן: עניין בן גיאת). במסגרת זו נפסק כי יש להביא בחשבון אם הנכס רשום על שם אחד מבני הזוג, ובהתחשב בכך ש"המוציא מחברו עליו הראיה", הנטל על בן הזוג השני להוכיח שמגיעות לו זכויות באותו נכס. אין די בעצם קיומם של חיי נישואין ממושכים, ובהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר להתנהגות הצדדים ולטיב ההשקעות הכספיות של בן הזוג הלא רשום (בע"מ 1477/13 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (6.8.2013)). לפיכך נקבע כי יש צורך בהוכחת נסיבות עובדתיות "נוספות" שייקבעו בכל מקרה לפי נסיבותיו ואשר יצביעו על כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי (עניין פלוני, פסקה ה2; וראו לעניין משקלו של אותו "דבר מה נוסף": בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים [פורסם בנבו] (26.10.2011)).
אומנם, כאשר מדובר בדירת מגורים, נכונה הפסיקה במקרים מסוימים להכיר בשיתוף בנכס ספציפי גם בקשר לבני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון, גם כאשר אחד מבני הזוג הביא את הנכס לנישואין (וראו: ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615 (2005); בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (14.6.2006)), אם כי ניתן ביטוי בפסיקת בית משפט זה לגישה לפיה כאשר מדובר בבני זוג אשר חל עליהם חוק יחסי ממון כאמור, גם באשר לדירת מגורים – לצורך הלכת שיתוף – יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים (עניין אבו רומי, עמ' 183; ראו גם: עניין אלמונית, פסקה 16). כך גם בעניין בן גיאת נחלקו הדעות בשאלת החלת הלכת השיתוף בנכס ספציפי שהוא דירת מגורים, לגבי בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון, וזאת מבלי שניתנה הכרעה בעניין. בעוד שדעתו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין הייתה כי דינה של דירת מגורים כדין כל נכס אחר, ואין מקום להיזקק לחזקת השיתוף כדי לאפשר דרכה להוכיח בעלות על הדירה לבן הזוג הלא רשום, דעתו של השופט י' עמית הייתה כי ניתן להכיר להכיר בהלכת השיתוף בנכס ספציפי ככלל ובדירת מגורים בפרט בהיותה ה"נכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (עניין אבו רומי, עמ' 183; בע"מ 5939/04 בעניין פלוני לעיל, עמ' 670; וראו בעניין חובות בני הזוג הנובעים מיחסי הממון ביניהם: ד' מינץ "השותפות הנישואית והערבות ההדדית בין בני זוג בפשיטת רגל – עיון מחודש" דין ודברים ט 105 (תשע"ו)).
ולענייננו. אף כי מדובר בדירת מגורים, טענותיה הכלליות של המערערת בדבר "שיתוף" בדירה וזכויותיה בה לא הובהרו וממילא לא הוכחו. כאמור, המדובר בזוג אשר נישא אחרי התאריך הקובע לעניין חוק יחסי ממון, היינו לאחר 1.1.1974. המדובר בדירה הרשומה על שם בן הזוג בלבד והמערערת חתמה על הסכם ממון לפיו אין לה כל זכויות בדירה. אשר על כן, טענת המערערת, כי היא זכאית לזכויות בדירה מכוח מגוריה בה ונישואיה למשיב, מבלי שזו נתמכה בכל ראיה נוספת, ובנסיבות בהן חתמה על הסכם ממון לפיו אין לה כל זכויות בדירה, אינה יכולה להתקבל.
המערערת אומנם העלתה טענות רבות בדבר היעדר תוקפו של הסכם הממון עליו חתמה שנים קודם לחתימתה על הסכם הוויתור, הסכם ממון במסגרתו הובהר כי אין לה כל זכויות בדירה, ועוד העלתה טענות שונות באשר לזכויות שהיו לה בדירה במועד בו חתמה על הסכם הוויתור. אלא שעל פניו, נסתם הגולל על טענות המערערת במישור זה. זאת כאמור, שעה שהטענה בדבר היעדר תוקף להסכם הממון נדחתה זה מכבר בשלוש ערכאות שונות, הן בבית המשפט לענייני משפחה, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית משפט זה.
אשר על כן, אין תכלית של ממש בטענות המערערת, כי ויתרה על "זכויותיה" בדירה מבלי שהובהרו לה מכלול המשמעויות והפרטים הרלוונטיים לעניין. זאת שעה שעל פני הדברים, לא היו למערערת זכויות בדירה כלל. אך בזאת לא תם הדיון.
בענייננו, אף אם היו מתקבלות טענות המערערת באשר להסכם הממון – טענות אשר נדחו כאמור זה מכבר – לא ניתן היה לקבל את טענותיה, המתמקדות בעיקרן בהסכם הוויתור עליו חתמה ולפיו הצהירה באופן מפורש ביותר כלפי הבנק כי היא מוותרת על כל זכות בדירה, אם קיימת לה. יתר על כן, בעוד שעיקר טענת המערערת בתביעתה בבית המשפט המחוזי הייתה כי נציג הבנק, עו"ד ניב זר, לא הסביר לה דבר באשר להסכם הוויתור ומשמעותו, בערעורה עמדה המערערת על היקף המידע המצומצם, לשיטתה, שנמסר לה בעת החתימה, ועל אי-עמידת הבנק בחובת הגילוי שהוא חב כלפיה. אלא שאין לקבל טענה זו. הגם כי לבנק קיימות חובות הגינות כלפי כל מי שבא עמו במגע, ואף כלפי צדדים שלישיים שאין לו עמם יחסים חוזיים, הרי שמדובר בחובה מוגבלת בהיקפה שאין להרחיבה יתר על המידה (ע"א 4530/10 בנק הפועלים בע"מ נ' זועבי, [פורסם בנבו] פסקה 12 (10.2.2015) (להלן: עניין זועבי); ע"א 8510/09 בנק הפועלים בע"מ נ' נויברג [פורסם בנבו] (24.11.2011)).
חרף האמור, המערערת טענה כי הבנק חב לה חובות נאמנות וגילוי רבות יותר נוכח "זכויותיה" בדירה הממושכנת, זכויות אשר לטענתה הוא עצמו הכיר בהן – ולראיה, הוא החתים אותה כי היא מוותרת על זכויותיה. אלא שגם טענה זו לא ניתן לקבל. אין חולק כי הדירה הייתה רשומה על שם המשיב בלבד, היינו למערערת לא היו כל זכויות רשומות בנכס. אשר על כן, לא ניתן היה לקבל את הטענה כי הבנק חב כלפיה חובות אשר הינן שוות ערך לחובות המוטלות על מי שממשכן את נכסיו שלו. ויודגש, המערערת עצמה לא חלקה על כך שלפני הבנק לא הוצג ולא נטען, במועד החתימה על הסכם הוויתור, כי יש לה זכויות בנכס. העובדה שהמערערת הוחתמה על מסמך שבו צוין כי היא מוותרת על זכויותיה בדירה, אם ישנן, אינה מעידה כי הבנק היה מודע כי שלמערערת זכויות בנכס.
זאת ועוד. אף אם היו למערערת זכויות בנכס, לא ניתן היה לחייב את הבנק לברר את זכויותיה שאינן רשומות, שעה שהיא ויתרה על כל זכויותיה, אם ישנן, במסמך בכתב. זאת כאשר, כפי שקבע בית המשפט המחוזי כקביעה עובדתית, תוכן המסמך ומשמעות החתימה עליו הובהרו לה, והמערערת ידעה שהיא מוותרת על זכויותיה בדירה לצורך קבלת אשראי מהבנק והבינה היטב את משמעות הדבר אף כי באותה עת לא סברה שיתכן שהדברים יתגלגלו לכדי מימוש המשכנתה (ראו גם: עניין זועבי, פסקה 13).
המערערת עמדה על כך שנסיבות מקרה זה דומות לאלו שנדונו בעניין ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו] (28.12.2009) (להלן: עניין שמחוני), שם התקבלה באופן חלקי הטענה בדבר אי תוקפו של מסמך ויתור על זכויות בדירת מגורים. בעיקר טענה המערערת כי כתב הוויתור בעניין שמחוני דומה לכתב הוויתור בענייננו. אך גם טענה זו אין לה כיצד שתועיל למערערת. נוסחו של כתב הוויתור אינו חזות הכל. מעבר להבדל המשמעותי בין שני ההליכים, הנעוץ בכך שבענייננו כאמור לא ניתן לומר כי למערערת היו זכויות כלשהן בנכס, הרי שכפי שגם עמד על כך בית המשפט המחוזי, נסיבות המקרה בעניין שמחוני הינן שונות בתכלית מבענייננו גם בהיבטים אחרים. באותו עניין, מדובר היה בדירת מגורים של בני זוג, כאשר האישה הוחתמה בביתה, על ידי בן זוגה, על מסמך במסגרתו ויתרה על זכויותיה בדירה, מסמך אשר אושר רק מאוחר יותר על ידי עורך דין, כאשר נקבע כי לא הובהרו לה כלל המשמעויות שנבעו מחתימתה על אותו מסמך. בענייננו, כאמור, המערערת חתמה על הסכם ויתור לפני עורך דין מטעם הבנק כאשר, כפי שקבע בית המשפט כקביעה עובדתית, אשר לא מצאתי לנכון כי יש להתערב בה, תוכן המסמך הובהר לה, כמו גם משמעותו.
אכן, חובת ההגינות עשויה ללבוש צורות שונות, בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. ברם, בנסיבות מקרה זה ובמכלול הדברים, אף אם היו כאמור למערערת זכויות כלשהן בנכס, לא ניתן לומר כי הבנק סטה מחובת ההגינות המצופה ממנו בנסיבות העניין.
זאת ועוד, המערערת טענה רבות בדבר חובות הגילוי והנאמנות המוטלות על הבנק, שעה שניכר כי קיים ספק ממשי אם עמידה בחובת גילוי רחבה יותר מצד הבנק הייתה מסייעת לה בנסיבות מקרה זה, אף אם היו לה זכויות בדירה. כפי שגם עמד על כך בית המשפט המחוזי, המערערת העידה כי לא התעמקה לקרוא את המסמך שהוצג לה ולא עיינה בפרטיו, משום שהיה לה אמון במשיב ובמצג שהציג לפניה כאשר ביקש ממנה לחתום על אותו מסמך. וכך העידה המערערת: "המסמך הזה אז הוגש בפניי לא התעמקתי בלקרוא את הסעיפים שלו מתוך אמונה בבעל שלי שהוא מביא אותי לחתום על משהו שלא יפגע בי ולא בבנות שלי" (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, עמ' 48, שורות 5-7). ועוד (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, עמ' 7, שורות 2-4):
"ש. היה משהו שמנע ממך מלשאול שאלה את עורך הדין?
ת. לא מנע. הרגשתי יותר קרובה ל[משיב] מאשר לבן אדם זר שאני פוגשת לראשונה. גם לא חשבתי שזה כל כך מסובך."
המערערת גם העידה כי לא חששה לחתום על המסמך מכיוון שידעה שיש לה ולמשיב עוד נכסים והמשיב אמר לה שהוא הולך למכור שתיים מדירותיהם. כך (עמ' 51, שורות 29-31, עמ' 52, שורות 1-2):
"ש. ביום שחתמת ידעת שיש לך עוד דירות ונכסים משפחתיים?
ת. נכון
ש. ולכן חתמת?
ת. לא רק בגלל שידעתי שיש דירות כי [המשיב] אמר לי שהוא הולך להעיף שתי דירות, וידעתי שיש נכסים נכון, ולכן לא חששתי מכלום. וגם אתם ידעתם שיש לו עוד נכסים"
היינו, על פי גרסתה של המערערת קיים ספק ניכר אם הסברים מפורטים כלשהם מטעם הבנק או מטעם עו"ד ניב זר, היו מביאים אותה להימנע מלחתום על אותו מסמך הואיל ולטענתה הלכה כסומא באפילה אחרי המשיב. לא זו אף זו, המערערת, עמדה על כך כי היה על הבנק לפרט בפניה את מצב חשבון הבנק של המשיב, אך בד בבד אינה חולקת על כך שבאותה עת חשבונו היה ביתרת זכות. כך, המערערת עצמה – אשר ניתנה לה כאמור הרשות להגיש כראיה את תדפיסי חשבון הבנק של המשיב – ציינה בבקשה להוספת ראיה מטעמה כי בהצגת ראיות אלה, יש כדי להוכיח כי למשיב יתרות זכות בחשבונות הבנק שלו במועד עריכת הסכם הוויתור (סעיף 8 לבקשה להוספת ראיות מיום 7.1.2.014). ואכן, תדפיסי חשבון הבנק מאמתים זאת. על כן, קשה אפוא לקבל את הטענה כי הרחבת חובת הגילוי באופן שבו היה נפרש לפניה מצב חשבון הבנק של המשיב, הייתה מביאה אותה להימנע מלחתום על הסכם הוויתור.
ובאשר לטענת הקנוניה. המערערת טענה כאמור כי המשיב והבנק חברו יחדיו ופעלו על מנת לנשלה מהדירה. אלא שגם טענה זו לא הוכחה ואין בה כל ממש. ראשית, הטענה אינה מועילה למערערת נוכח העובדה שעל פני הדברים, אין לה ולא היו לה כל זכויות בדירה ועל כן לא ניתן לטעון כי "נושלה" מ"זכויותיה" בשל "קנוניה" שנרקמה נגדה. למעלה מן הצורך, יצוין כי המערערת גם לא הביאה כל ראיה המצביעה על קנוניה שנרקמה בין המשיב לבין הבנק. עצם העובדה שהדירה (כמו גם הדירה השניה) נמכרה בסופו של יום לאמו של המשיב, אינה מצביעה על כך שהבנק שיתף פעולה עם המשיב על מנת "לנשל" את המערערת מהדירה. ממילא לא הוצגו כל ראיות שלא היה מדובר בפעולת מימוש חוב כלפי הבנק, וכאשר נמצא על ידי בית המשפט המחוזי שנכסים אחרים שהיו למשיב, היו משועבדים לחובות אחרים. די באמור לעיל אפוא כדי לדחות את טענת המערערת (וראו: ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 16 (12.7.2006)). יתרה מכך, ממילא גם לא הוכחה רלוונטיות הטענה כי היו למשיב נכסים אחרים שהיה ניתן לגבות באמצעותם את החוב כלפי הבנק, להכרעה בסכסוך מושא ערעור זה.