מכאן לערעור שלפנינו. יצוין כי לאחר שהתקיים דיון לפנינו ובאת-כוחה של המערערת, אשר החליפה את בא-כוחה הקודם, ביקשה להגיש הודעת ערעור מתוקנת, ניתנה לה הרשות לעשות כן ואף קיימנו דיון נוסף בו טענו הצדדים טענות בעל-פה לפנינו. כמו כן, לבקשת המערערת ובהסכמה, הוגשו ראיות נוספות שעניינן תדפיסי בנק מחשבון הבנק של המשיב, משנת 2002 עד לשנת 2008. עוד יצוין כי ניסינו להביא את הצדדים להסדר, אך הם הודיעו לנו כי הדבר לא צלח.
טענות הצדדים
בהודעת הערעור המתוקנת, עמדה המערערת על כך שהדירה ניתנה לה ולמשיב במתנה, על אף שנרשמה על שמו של המשיב בלבד, ושהוקנו לה מחצית הזכויות בדירה גם מכוח מגוריה בה וגם מכוח נישואיה למשיב. המערערת חזרה על הטענה שהעלתה בערכאות קודמות, לפיה על אף שבמסגרת הסכם הממון הובהר כי אין לה כל זכויות בדירה, אין ליתן כל תוקף להסכם זה, אשר נחתם על ידה לטענתה, בעורמה. בנוסף, גם אם היה תוקף להסכם הממון, במועד יצירת המשכנתה, בחלוף 14 שנה ממועד החתימה על הסכם הממון, היחסים בין בני הזוג היו תקינים והם המשיכו להתגורר יחדיו בדירה, ועל כן לא הייתה כל תחולה להוראותיו של הסכם הממון. כמו כן, לכל הפחות, גם מהסכם הממון השתמע כי עד למועד החתימה עליו היו למערערת זכויות בדירה. כמו כן טענה המערערת, כי אף לשיטת הבנק היו לה זכויות בדירה מכוח נישואיה למשיב ומגוריה בדירה, שאם לא כן, לא היה טורח להחתימה על כתב הוויתור שעל פיו היא ויתרה על זכויותיה.
המערערת הוסיפה כי שגה בית המשפט המחוזי עת מִזער את החובה שחב כלפיה הבנק, רק בשל כך שהדירה הייתה רשומה על שמו של המשיב בלבד. נוכח העובדה שמדובר בדירת מגורים היה על הבנק לפרט את היקף חובותיו של המשיב והיקף ההלוואה שניתנה לו, כאשר אין חולק כי הבנק לא עשה כן. כן נטען כי הבנק נמנע מלהביא עדים רלוונטיים להפרכת טענות המערערת, כאשר העד היחיד מטעמו, עו"ד ניב זר, הינו אחיו של עו"ד דורון זר, בא-כוחו של הבנק, כאשר עו"ד ניב זר גם הוא היה בשעתו בא-כוחו של הבנק. כן חזרה המערערת על טענתה כי הבנק והמשיב חברו יחדיו בקנוניה נגדה, במטרה לפנותה מהדירה. כך נטען בין היתר, כי המשיב פעל להברחת נכסים ממנה ומחברת ... בע"מ שהוא בעל מניות עיקרי בה, בדרך של ביצוע עסקאות מתנה ועסקאות מכר למראית עין, במסגרתן הועברו נכסים שהיו רשומים על שמו – לאמו, לבתו ולאנשים נוספים. במסגרת אותה קנוניה, מונה עו"ד דורון זר גם ככונס נכסים של דירה נוספת שהייתה שייכת לבני הזוג (דירה בחיפה; להלן: הדירה השניה), כאשר באותו הליך שימש עו"ד ניב זר כבא-כוחו של הבנק, וגם דירה זו נמכרה לבסוף תוך הפרת חובות הגילוי, הזהירות והנאמנות שחב הבנק למערערת. שיאה של הקנוניה בא לידי ביטוי בכך שהן הדירה והן הדירה השניה, נמכרו בסופו של יום לאמו של המשיב, בשיתוף פעולה מלא של הבנק עם המשיב ועם אמו. כן נטען כי הבנק פעל למימוש הדירה על אף שהיו בידיו בטוחות אחרות אותן לא מצא לנכון לממש, כמו גם יתרה שנשארה בידיו לאחר מכירת הדירה השניה שהוחזרה למשיב. כן טענה המערערת כי בנסיבות העניין היא זכאית לדיור חלוף למשך כל חייה, זאת שעה שהבנק לא הרים את הנטל להוכיח כי היא ויתרה מרצונה על זכות זו. המערערת גם הלינה על גובה ההוצאות שנפסקו לחובתה, בסך כולל של 46,400 ש"ח, במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי.