המערערת גם העידה כי לא חששה לחתום על המסמך מכיוון שידעה שיש לה ולמשיב עוד נכסים והמשיב אמר לה שהוא הולך למכור שתיים מדירותיהם. כך (עמ' 51, שורות 29-31, עמ' 52, שורות 1-2):
"ש. ביום שחתמת ידעת שיש לך עוד דירות ונכסים משפחתיים?
ת. נכון
ש. ולכן חתמת?
ת. לא רק בגלל שידעתי שיש דירות כי [המשיב] אמר לי שהוא הולך להעיף שתי דירות, וידעתי שיש נכסים נכון, ולכן לא חששתי מכלום. וגם אתם ידעתם שיש לו עוד נכסים"
היינו, על פי גרסתה של המערערת קיים ספק ניכר אם הסברים מפורטים כלשהם מטעם הבנק או מטעם עו"ד ניב זר, היו מביאים אותה להימנע מלחתום על אותו מסמך הואיל ולטענתה הלכה כסומא באפילה אחרי המשיב. לא זו אף זו, המערערת, עמדה על כך כי היה על הבנק לפרט בפניה את מצב חשבון הבנק של המשיב, אך בד בבד אינה חולקת על כך שבאותה עת חשבונו היה ביתרת זכות. כך, המערערת עצמה – אשר ניתנה לה כאמור הרשות להגיש כראיה את תדפיסי חשבון הבנק של המשיב – ציינה בבקשה להוספת ראיה מטעמה כי בהצגת ראיות אלה, יש כדי להוכיח כי למשיב יתרות זכות בחשבונות הבנק שלו במועד עריכת הסכם הוויתור (סעיף 8 לבקשה להוספת ראיות מיום 7.1.2.014). ואכן, תדפיסי חשבון הבנק מאמתים זאת. על כן, קשה אפוא לקבל את הטענה כי הרחבת חובת הגילוי באופן שבו היה נפרש לפניה מצב חשבון הבנק של המשיב, הייתה מביאה אותה להימנע מלחתום על הסכם הוויתור.
ובאשר לטענת הקנוניה. המערערת טענה כאמור כי המשיב והבנק חברו יחדיו ופעלו על מנת לנשלה מהדירה. אלא שגם טענה זו לא הוכחה ואין בה כל ממש. ראשית, הטענה אינה מועילה למערערת נוכח העובדה שעל פני הדברים, אין לה ולא היו לה כל זכויות בדירה ועל כן לא ניתן לטעון כי "נושלה" מ"זכויותיה" בשל "קנוניה" שנרקמה נגדה. למעלה מן הצורך, יצוין כי המערערת גם לא הביאה כל ראיה המצביעה על קנוניה שנרקמה בין המשיב לבין הבנק. עצם העובדה שהדירה (כמו גם הדירה השניה) נמכרה בסופו של יום לאמו של המשיב, אינה מצביעה על כך שהבנק שיתף פעולה עם המשיב על מנת "לנשל" את המערערת מהדירה. ממילא לא הוצגו כל ראיות שלא היה מדובר בפעולת מימוש חוב כלפי הבנק, וכאשר נמצא על ידי בית המשפט המחוזי שנכסים אחרים שהיו למשיב, היו משועבדים לחובות אחרים. די באמור לעיל אפוא כדי לדחות את טענת המערערת (וראו: ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 16 (12.7.2006)). יתרה מכך, ממילא גם לא הוכחה רלוונטיות הטענה כי היו למשיב נכסים אחרים שהיה ניתן לגבות באמצעותם את החוב כלפי הבנק, להכרעה בסכסוך מושא ערעור זה.