על פי גרסת הנתבעת, זהבה נכחה במעמד השיחה בין השניים והיתה עדה לחילופי הדברים (סעיפים 11-12 לתצהירה). גם בבית הדין זהבה אישרה את הדברים (עמוד 17 שורות 7-12):
"ת. זה ביום האחרון שלה, במקרה אני וקובי היינו למעלה, בעניין סחורה. היא באה ואמרה לקובי, זה היה היום האחרון שלה, היא עבדה בוקר ואז היא באה לקובי ואמרה לו שיש לה הפתעה בשבילו . הוא שאל מה, והיא הביאה לו דף ואמרה לו להסתכל. הוא קרא ואמר לה שמהרגע הזה המכתב מבוטל והיא ממשיכה לעבוד.
ש. מה היתה תגובתה ?
ת. היא צחקה והלכה ואני ידעתי שזה מה שיהיה."
עדותה של זהבה בנושא היתה ברורה, חד משמעית, עקבית ומהימנה. זהבה הוסיפה לאמור לעיל את הדברים הבאים, שיש בהם להעיד על הלך רוחה של התובעת וגם של הנתבעת, במועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים והם מחזקים את גרסת הנתבעת לנסיבות סיום העבודה (שם שורות 14- 17):
"המכתב פיטורים היה אצלה חודש. אם בנאדם עובד כמה שנים נותנים לו חודש לפני את המכתב. כשהיא קיבלה את המכתב היא היתה מאושרת ואני אמרתי לעצמי שאם זה מה שהיא רצתה יכולנו לסיים ביפה. היא היתה באה אלי ואומרת שהיא רוצה מכתב והיינו מסיימים את זה בלי להתלכלך. ביום האחרון היא אמרה שיש לה הפתעה והיא בהריון."
גרסתם של זהבה ושמש היתה כנה, עקבית ובהירה והיא מהימנה בעינינו. דווקא התנהלות התובעת שנמנעה מלהודיע לנתבעת על דבר הריונה במועד הודעת הפיטורים מחזקת המסקנה לפיה הדברים המיוחסים לה אכן נאמרו על ידה ("הפתעה"). על כן נדחית גרסת התובעת לפיה היא לא אמרה לקובי ש"יש לה הפתעה בשבילו" או שזהבה כלל לא היתה נוכחת במעמד השיחה (עמוד 7 שורות 11-22).
מסקנה זו מתיישבת גם עם התנהלות התובעת לאחר סיום עבודתה.
- אין חולק כי לאחר יום 30.11.14, התובעת לא התייצבה עוד לעבודתה.
הנתבעת הציגה את מכתבו של נחום, ממחלקת מאבי אנוש בנתבעת, מיום 1.12.14, לפיו פיטורי התובעת בוטלו. מכתב זה נשלח לתובעת ביום 3.12.14, בדואר רשום, כפי שעולה מאישור בדבר שליחת דואר רשום שהציגה הנתבעת. מכתב זה לא נדרש על ידי התובעת, והוחזר לנתבעת ביום 15.1.15.
על פי עדותו של נחום, הוא כתב את המכתב ושלח אותו לתובעת באמצעות דואר רשום (סעיף 7 לתצהיר לוי, עדות לוי בעמוד 18 שורות 28-29).
התובעת נחקרה בעניין קבלת המכתב ועדותה בעניין היתה מתחמקת (עמוד 8 שורות 7-26).