42. ועל כל אלו יש לומר שבצדק קבע בית המשפט המחוזי כי בידו של בן שלמה ראיות ועדויות נוספות התומכות בקיומו של הסכם הייזום: העובדה שבן שלמה הוא זה שהיה הגורם הדומיננטי במשך כל המשא ומתן באשר לעסקה ולגובה התשלום; שבשלב מאוחר יותר אשכנזי הציע לשלם לבן שלמה סכום של 5,000,000 ש"ח נטו והתחייב לשאת בתשלומי המס שיחולו על בן שלמה בגין התשלום, ואף הציע לשלם את הסכום באמצעות ביצוע השקעות משותפות כשחלקו של בן שלמה ישולם מתוך הסכום אותו חייב אשכנזי לשלם מכוח הסכם הייזום; עריכת הצוואות לטובת אבי; התשלום מיום 8.9.2009 בסך של 300,000 ש"ח על חשבון חובו; והודאתו של אשכנזי בקיומו של החוב בפני עדים רבים שהעידו על כך במהלך המשפט.
על כן כאמור, דין הערעור להידחות.
43. ובאשר לערעור שכנגד, צדק בית משפט המחוזי בכך שלא חייב את אשכנזי בתשלום ריבית על החוב לבן שלמה, כל אימת שעל פי הודאתו הוא זה שביקש מאשכנזי לשמור את הכספים בחיקו. ברם, קביעה זו נכונה עד לאותו יום שאשכנזי החזיק בכספים בהסכמתו של בן שלמה ולא מעבר לכך. ואכן, על פי ממצאי בית המשפט המחוזי עצמו, ביום 8.9.2009 אשכנזי שילם לבן שלמה סך של 300,000 ש"ח על חשבון החוב כלפיו על פי הסכם הייזום. מאותו תאריך אפוא, אשכנזי החזיק ביתרת החוב שלא על דעתו של בן שלמה. על כן, החל מאותו תאריך על אשכנזי לשאת בתוספת ריבית על יתרת החוב, כדעת בן שלמה בטענתו החלופית.
44. מסקנה זו מתבקשת אם כן לאור ממצאי העובדה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ואף נוכח הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. סעיף 2 לאותו חוק קובע כי "רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו" (ההדגשות הוספו). כמו כן סעיף 5(א) לאותו חוק קובע כי "תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד מועד הפרעון; בהוצאות משפט – מיום הוצאתן עד מועד הפרעון; בשכר טרחה של עורך דין – מיום מתן הפסק עד מועד הפרעון; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר". רוצה לומר, כי לבית המשפט נתון מרווח של שיקול דעת באשר למועד ממנו תתחיל תקופת הריבית וההצמדה. עם זאת, נפסק זה מכבר כי בהיעדר נימוק מיוחד, תקופת הריבית תחל מיום היווצרות עילת התביעה (ראו למשל: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 130 (1993); ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן-ציון ופריבס, עורכי-דין, פ"ד מו(4) 586 (1992)), וכן כי בהיעדר טעמים מיוחדים יש לפסוק גם את הפרשי ההצמדה מיום היווצרות העילה (ע"א 398/79 מנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 432 (1982); ע"א 8950/07 עיריית נצרת נ' כרדוש [פורסם בנבו] (24.11.2010)). כך, נפסק לגבי הפרשי הצמדה כי כאשר בית המשפט מחליט שלא לפצות את התובע בגין הירידה בערך הכסף "מן הדין שהדבר ינומק היטב" (ע"א 675/82 סלמן-אסדי נ' כהן, פ"ד לח(4) 449, 464 (1984)). משכך, גם במקרה זה תקופת הריבית צריכה להתחיל ב"יום היווצרות עילת התביעה", הוא כאמור אותו מועד שבן שלמה ביקש את כספו מאשכנזי וזה נמנע מלעשות כן, היינו יום 8.9.2009.