--- סוף עמוד 7 ---
8. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, במסגרתה שבה על טענותיה העיקריות: כי לא התנהל בין הצדדים הליך בוררות אלא הליך שדומה יותר באופיו לגישור; כי המסמך המדובר אינו מהווה פסק בוררות אלא הסכם; כי בורר אינו מוסמך, עקרונית, ליתן תוקף להסכם פשרה בין צדדים; ולחלופין, גם אם בורר מוסמך, עקרונית, ליתן תוקף להסכם פשרה "רגיל", הרי שהוא אינו מוסמך לאשר הסכם שטומן בחובו הסכמות ממוניות בין בני זוג, אשר לפי חוק יחסי ממון יש לאשרו בערכאה המוסמכת על מנת לוודא כי מדובר בהסכם הולם שמאזן באופן הוגן בין זכויות בני הזוג. בנוסף נטען כי ההליך בבית המשפט לענייני משפחה היה פגום, שכן הבורר לא זומן לעדות ולא ניתנה לצדדים הזכות לחקור חקירה נגדית. לנוכח האמור לעיל טענה המבקשת כי התוצאה הינה הסכם מקפח וחד צדדי, הפוגע בה באופן קשה ואינו נותן לה חלק ברוב הכספים שבני הזוג צברו במשך 33 שנות נישואיהם. מנגד, טען המשיב כי לא מתעוררת במקרה דנן שאלה החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, ומשכך אין מקום ליתן רשות ערעור. המשיב שב על טענותיו העיקריות: כי בקשת הביטול הוגשה באיחור ניכר; כי ההליך שהתנהל בין הצדדים היה הליך בוררות, שהיה אמנם קצר אך יעיל והוגן, וכי לא מדובר בהליך גישור; כי מדובר בפסק בוררות שבו נפסק על דרך הפשרה, ולא בהסכם "סתם"; וכי אין שחר לטענה שלא ניתן לאשר פסק בוררות שמנוסח בדרך של הסכם פשרה. בנוסף נטען כי ההליך בבית המשפט לענייני משפחה התנהל כראוי ובאופן מאוזן, וכי בית המשפט נהג בהתאם לסמכויות המוקנות לו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ובסעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בתי המשפט לענייני משפחה).
9. בהחלטה מיום 24.10.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי הבקשה אינה צולחת את המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור על פסקי דין בענייני בוררות ודי בכך כדי לדחותה, אך למרות זאת לא הסתפק בכך והקדיש את עיקר החלטתו לדחיית הבקשה לגופה.
אשר לטענה כי לא מדובר בפסק בוררות אלא בהסכם ממון שהבורר אינו מוסמך לאשר; בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת, לפיה בורר אינו מוסמך ליתן תוקף להסכם פשרה שהתגבש בין צדדים שהתדיינו לפניו, וקבע כי הטענה לא נתמכה באמסכתאות כלשהן. נקבע כי על פי התוספת הראשונה לחוק הבוררות מוסמך בורר ליתן כל סעד שבית משפט מוסמך ליתן, ומשכך הוא מוסמך גם לאשר הסדר פשרה בין הצדדים כפי שמוסמך בית המשפט לעשות. בנוסף נקבע כי במקרה דנן הוקנתה לבורר ב"שטר הבירורין" הסמכות לדון ולפסוק על דרך הפשרה, וכי מדובר הן בפשרה שעליה הבורר מחליט על דעת עצמו (ללא