--- סוף עמוד 8 ---
הסכמת הצדדים) והן בפשרה שהצדדים נתנו הסכמתם לה. עוד נקבע כי אין לייחס משקל גדול לעובדה שכותרת פסק הבוררות הינה "הסכם גירושין", מכיוון שלאחר חתימת הצדדים מאשר הבורר את ההסכם כפסק בוררות. בנוסף נקבע כי אין לקבל את טענת המבקשת שמדובר בהסכם ממון הטעון אישור לפי חוק יחסי ממון, כיוון שלא מדובר בהסכם פשרה ממוני אלא בפסק בוררות הנסמך על הסכמת הצדדים.
אשר לטענה כי לא התקיים במקרה דנן הליך בוררות; בית המשפט המחוזי דחה את הטענה וקבע כי התוספת הראשונה לחוק הבוררות מקנה לבורר סמכות לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך, וכי על פי התוספת הראשונה הבורר לא קשור לדין המהותי, לדיני הראיות או לסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט. נקבע כי במקרה דנן אכן לא הוצגו מסמכים וראיות לבורר, אך הדבר לא נבע מהבורר, שכן הוא לא מנע מהצדדים להציג מסמכים וראיות, אלא מהצדדים שלא ביקשו לעשות כן ואף הסמיכוהו לפסוק על דרך הפשרה.
אשר לטענה כי מדובר בהסכם מקפח וחד צדדי; נקבע כי הטענה לא נטענה בבקשה המקורית לביטול פסק הבוררות, ומשכך דינה להידחות, וממילא כי טענות לעניין תוכנו של פסק בוררות אינן מקימות ככלל עילה להתערבותו של בית המשפט.
לבסוף, אשר לטענות בדבר הפגמים שנפלו בהליך בבית המשפט לענייני משפחה; בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיב כי סעיף 8(א) לחוק בתי משפט לענייני משפחה מקנה לבית המשפט גמישות דיונית רבה, וכי לא נמצא במקרה דנן בסיס לטענה שהצדדים ביקשו להעיד עדים או להגיש מסמכים נוספים ושהדבר נמנע מהם.
בשולי הדברים העיר בית המשפט כי יש ממש בטענת המשיב כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לדחות על הסף את בקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות, מחמת הגשתה באיחור, בחלוף המועדים הקבועים לכך בחוק הבוררות.
בקשת רשות הערעור ותגובת המשיב
10. המבקשת טוענת כי במקרה דנן מתעוררות מספר שאלות המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי": ראשית, האם בורר מוסמך לאשר הסכם ממון וגירושין וליתן לו תוקף של פסק בוררות, כפי שקבעו בתי המשפט קמא, על אף שחוק יחסי ממון וחוק בית משפט לענייני משפחה מתווים באופן מפורש את הדרך והערכאה המוסמכת לאישור הסכמי ממון בין בני זוג;
--- סוף עמוד 9 ---
שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה הינה בחיוב, האם בורר מוסמך לאשר הסכם ממון על אף שלא הוסמך בשטר הבירורין על ידי הצדדים לעשות כן; שלישית, האם צד המבקש לערער על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה המאשר פסק בוררות נדרש להגיש בקשת רשות ערעור בהתאם לסעיף 38 לחוק הבוררות, או שמא עומדת לו זכות ערעור בהתאם לצו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ה-1996 (להלן: הצו) וסעיף 40(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.