ג. אסתר הגדילה לעשות – היא העידה בבירור כי פגישת יום 4.3.16 נועדה מלכתחילה לצורך חתימה על מסמך מחייב. בלשונה של אסתר, לשאלה מה סוכם בפגישה עם ציון ו/או רועי שלפני פגישת החתימה על המסמך, השיבה :
"שתקבע עוד פגישה שציון ורועי יתקשרו אלינו. הפגישה קצת יותר מאוחרת והם יביאו לנו את הסכם לחתום עליו" (עמ' 55 לפרו' שו' 22-23).
מהמשך עדותה של אסתר גם עולה כי הבינה את כוחה המחייב של חתימה, בכך שציינה כי "אם היתה התדיינות מעמיקה לא היו מגיעים לחתימה" (עמ' 55 לפרו' שו' 35). היינו – היא חתמה למרות שידעה כוחה של חתימה, הגם שלא הבינה (לגרסתה) את תוכן המסמך כיוון שסמכה על הרצל ומיכל, וברגע שהם חתמו לא ראתה כל מניעה לחתום גם היא (עמ' 56 לפרו' שו' 6-15).
במילים אחרות – היא ידעה כי ישיבת יום 4.3.16 נועדה לחתימת מסמך מחייב. היא גם ידעה ו/או צריכה היתה לדעת על כוחה המחייב של החתימה (נזכיר כי גם היא היתה צד להסכם הנאמן וחתמה עליו). היא בחרה במודע לחתום על המסמך הגם שלטענתה לא הבינה תוכנו (בניגוד לחזקה דלעיל כי אדם מודע לתוכנו של המסמך עליו חותם ומה התחייב מכוחו, שלא נסתרה במקרה דנן), תוך הסתמכות על מיכל והרצל שחתמו לפניה. יש אפשרות כי גם אסתר חתמה לנוכח לחץ הזמנים שנוצר בעקבות הסכם הנאמן, אליו היתה מודעת ומכוחו היתה צריכה לפנות את ביתה (עמ' 51 לפרו' שו' 27-36; עמ' 52 לפרו' שו' 1-6).
ד. גם מעדותו של הרצל עולה כי הבין את כוחה המחייב של חתימה, אך תלה החתימה על המסמך במצב הלחוץ בו היה נתון (כיתר המבקשים) הנובע מהסכם הנאמן ופינוי עתידי של ביתם. הדבר עולה בבירור מתשובתו לשאלה מדוע על ההצעה שקיבלו מטל לא חתמו ועל ההצעה שקיבלו מהמשיבים כן חתמו, בה ציין כדלקמן:
"שוב, המצב הנפשי שלי במהלך אותו מפגש היה...הייתי נתון במצוקה גדולה מאוד שנובעת מכל האחריות...זה שאנו יכולים למצוא את עצמנו בלי בתים...זה המקום שעד היון אני מצר על זה ש(ה)יינו צריכים בחתימה הזו לקחת את זה ולהתייעץ כמו שצריך כי לא הבנו שם הרבה דברים ועשינו טעות" (עמ' 87 לפרו' שורות 6-24).
והדברים מדברים בעד עצמם, ומלמדים כי גם הרצל ידע ו/או צריך היה לדעת כי חתימתו על המסמך מחייבת, ולא נעשתה כ"קישוט" בלבד.
בהמשך עדותו, כשנשאל הרצל מה מטרת החתימה אם מדובר לגרסתו במסמך בלתי מחייב, השיב:
"אולי זה איזה שהוא סוג אופציה או רצינות שאנו באמת נלך לעתיד מתגבש..." (עמ' 87 לפרו' שו' 27).