במצב דברים זה, גם ראיתי כסבירה את פרשנותם של ציון ורועי את המילים "הסכם אופציה" שבמסמך, כמתנה את המשך תוקפו המשפטי המחייב של המסמך, באישור הסכם הנאמן ע"י בית המשפט וקיום מלוא תנאיו.
36. לאור כל האמור לעיל, ובמענה לשאלה ג' כהגדרתה לעיל, אני קובע כי המבקשים לא הוכיחו טענתם, כי עסקינן במסמך פנימי בלתי מחייב ו/או כי כך נאמר להם, במובן של העדר תוקף משפטי מחייב למסמך, ע"י המשיבים.
ההיפך – שוכנעתי כי סובייקטיבית ראו המבקשים במסמך כמסמך מחייב, ולכן גם חתמו עליו.
שאלה ד' – האם במסמך יש כדי ללמד על "גמירות דעת" ו"מסויימות" הנדרשים מחוזה מחייב, ויתר פרטיו ניתנים להשלמה
37. טענות המבקשים בנדון מפורטים בסעיף 17(א) לעיל, ותשובת המשיבים לטענות אלה בסעיפים 18(ה)+(ו)+(ח) לעיל.
38. סעיף 2 לחוק החוזים קובע כי:
"פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה".
מסעיף זה אנו לומדים כי הצעה צריכה להכיל שני יסודות מרכזיים: גמירות דעת ומסויימות.
שני יסודות אלה הם נפרדים ועצמאיים. היינו – הצדדים יכולים להצהיר כי הם גמרו בדעתם לכרות חוזה, אך אם אין הוא מפורט דיו, לא ייחשב כחוזה. מן הצד האחר, אפילו בין הצדדים מסמך מפורט ומלא, הוא לא ייחשב לחוזה, אם יסתבר כי הצדדים עדין לא גמרו בדעתם לכרות חוזה [ראו לענין זה: דניאל פרידמן ונילי כהן, דיני חוזים, כרך א' עמ' 266 (אבירם הוצאה לאור בע"מ תשנ"א - 1991)].
לעיתים מסמך המכונה ע"י הצדדים "זכרון הדברים" לא השתכלל לכדי חוזה מחייב, אפילו כולל הסכמה לגבי רבים מפרטיה המהותיים של העסקה, כדוגמת זהות הצדדים, זיהויו של הנכס, מחירו מועדי התשלום וחלוקת תשלומי המיסים בין הצדדים. זאת כאשר היבטים חשובים אחרים של העסקה נותרו עלומים באופן שלא ניתן להשלימם ע"י הדין ו/או הנוהג.
ראו לענין זה:
ע"א 3102/95 כהן נ' כהן ואח' פד"י מט(5) 739 (להלן: "ענין כהן").
ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן ואח' פד"י נב(4) 673, 682 – (להלן: "ענין תמגר").
ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן (24.7.13) – (להלן: "ענין רוזנברג").
ע"א 9255/11 דניאל נ' פלונית (11.8.13) – (להלן: "ענין פלונית").
39. באשר לגמירות הדעת:
המבחן לגמירת דעתם של הצדדים הוא מבחן אובייקטיבי הנלמד מאמות מידה חיצוניות, וכולל את נסיבות הענין, את תוכן המסמך עצמו ועוד. ודוק - אין גמירות הדעת תלויה בתחושותיהם הסובייקטיבית של הצדדים, אלא היא נבחנת כאמור על-פי אמת מידה של האדם הסביר.
ראו לענין זה:
ע"א 440/75 זנדבק ואח' נ' דנציגר ואח' פד"י ל(2) 260.
ענין כהן.
ע"א 7193/08 מנחם עדני נ' דוד (18.7.10) – (להלן: "ענין עדני").
לכן המסקנה שהסקנו במסגרת שאלה ג' לעיל כי המבקשים התכוונו, סובייקטיבית, לחתום על מסמך חוזי תקף ומחייב, אינה מלמדת בהכרח על גמירות דעתם מבחינה אובייקטיבית (ראו גם דברינו בסעיף 38 לעיל).
40. באשר ליסוד המסויימות:
בהתאם ליסוד זה נדרש כי כל הפרטים החיוניים והמהותיים לעסקה, שאינם ניתנים להשלמה על-פי הדין או הנוהג, מצויים באותו מסמך המתקרא "זכרון דברים" (ענין עדני). אם לא כן, המסמך נעדר "מסויימות" המתחייבת לשם ביצוע "קיבול" ושכלול חוזה תקף ומחייב (סעיף 2 לחוק החוזים).
או בלשונו של בית המשפט בענין פלונית – דרישת המסויימות עניינה בשאלה, אם הצעת המציע היתה מסויימת דיה כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. אם אינה כזאת יש לראות באותו מסמך שכונה ע"י הצדדים "זכרון דברים" כשלב במו"מ לקראת הסכם מחייב, לאחר גיבוש כל ההסכמות החיוניות הנדרשות (ראו דברים דומים גם בע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק) פד"י לג(2) 281, 287-288).
41. יחסי הגומלין בין יסוד גמירות הדעת ליסוד המסויימות:
על-אף שעסקינן בשני יסודות נפרדים ועצמאיים קיימים ביניהם יחסי גומלין. לעתים, העדה חזקה על גמירות דעת נתפשת כפיצוי על מסוימות חסרה או פגומה. מנגד, היעדר מסוימות – בדגש על היעדר הסכמה לגבי פרט עיקרי – עשוי להעיד על פגם בגמירות דעתם של הצדדים.
ראו לענין זה:
ענין עדני.
ענין רוזנברג.
42. להלן נבחן האם המסמך דנן, שנחתם ע"י הצדדים, מלמד על גמירות דעתם מבחינה אובייקטיבית לכרות חוזה, והאם הוא מסויים דיו, בכדי ללמדנו כי בפנינו חוזה תקף שנכרת בין הצדדים.
לטעמי זו השאלה החשובה והמכרעת בתובענה זו, על-פיה יקום ויפול דבר.
אתחיל דווקא בבחינת מסויימות המסמך, שכן העדר מסויימות, לנוכח יחסי הגומלין בין שני היסודות דלעיל הנדרשים בסעיף 2 לחוק החוזים, ילמד על פגם בגמירות דעתם של הצדדים.