לכן המחלוקת בין הצדדים בסוגיית יחידת הדיור שיועדה לציפורה כמתואר לעיל היא מהותית, ולא ניתנת להשלמה במסגרת הדין או הנוהג.
די בכך בכדי לקבוע כי המסמך אינו מסויים דיו, שהרי בלעדי קבלת זכויות הקנין ביחידה זו לא היו המבקשים והמשיבים נכנסים לעסקת הקומבינציה האמורה.
ד. גם סעיף 3 למסמך, בו לכאורה פורט מה המבקשים יקבלו במסגרת עסקת הקומבינציה אינו ברור דיו, ולמעשה די עמום.
נזכיר כי לכל אורך הדרך טענו המבקשים כי ביקשו לקבל שלוש יחידות דיור, למיכל והרצל, לאסתר ולציפורה, כאשר יחידת הדיור של מיכל והרצל תהא בשטח של 130 מ"ר, יחידת הדיור של מיכל תהא בשטח של 100 מ"ר ויחידת הדיור של ציפורה תהא בשטח של 50 מ"ר (עדותו של הרצל עמ' 73 לפרו' שו' 9-14; עמ' 77 לפרו' שו' 27-36; עדותה של אסתר עמ' 50 לפרו' שו' 9-10 ועמ' 51 לפרו' שו' 11).
יותר מזה – מיכל בעדותה ציינה כי אם היתה יודעת שמהמשיבים מציעים להם בית אחד שיכלול יותר ממשפחה אחת לא היו נפגשים כלל עם המשיבים ביום 4.3.16, מועד חתימת המסמך (עמ' 26 לפרו' שו' 13-15).
לעומתו, ציין ציון בחקירתו הנגדית כי לא התכוון לתת למבקשים שלוש יחידות דיור בנויות ונפרדות, אלא מבנה אחד בן 230 מ"ר בצירוף זכות מגורים בלבד ביחידה נפרדת בשטח של ציפורה בשטח של 50 מ"ר בלבד (עמ' 135 לפרו' שו' 8-9; עמ' 136 לפרו' שו' 13-15). דברים דומים נאמרו ע"י רועי (עמ' 166 לפרו' שו' 22-23).
שוב, רואים חוסר הבנה או הסכמה בדברים הבסיסיים של עסקת הקומבינציה, שהדין או הנוהג לא יוכלו להשלים בנדון.
להמחשת העמימות הקיימת בנדון נפנה לנספח טו לתיק המוצגים, תרשים ששורטט (כנראה) בכתב ידו של ציון במעמד ישיבת החתימה של המסמך ביום 4.3.16 (עדותו של ציון, עמ' 136 לפרו' שו' 32), וציון גם הסכים למוצג בו (עמ' 136 לפרו' שו' 23-24). שם דווקא רואים כי המבנה של 230 מ"ר מחולק לשתי יחידות דיור נפרדות של 130+100 מ"ר, ובמבנה השני יש יחידה בשטח של 50 מ"ר לגביה נרשם "יח' לאמא". היינו שלוש יחידות דיור, ששתיים מהן ייבנו במסגרת מבנה אחד, והשלישית תיבנה במסגרת מבנה אחר שייבנה בסמיכות על המקרקעין. הרצל אף העיד כי המשיבים אמרו לו ברורות כי המבנה של 230 מ"ר יחולק לשתי יחידות דיור נפרדות. 130 מ"ר להרצל ומיכל ו-100 מ"ר לאסתר (עמ' 82 לפרו' שו' 12-15).
דא עקא שציון התעקש כי מדובר במבנה אחד של 230 מ"ר לגביו ציין: "אני התכוונתי לתת רק לבית אחד" (עמ' 136 לפרו' שו' 15).