20. מהמכלול שפורט לעיל עולה כי ניתן לומר שעצם קבלת הצעתה של המשיבה 2 ושקילתה בין יתר ההצעות במכרזים – נעשתה כדין, כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הנכבד.
21. על אף האמור בפיסקה 20 שלעיל – דומה כי באופן ניהולם של המכרזים נפלו מספר פגמים משמעותיים, שיש ליתן עליהם את הדעת, ולבחון מה היא מידת נפקותם לעניין קיום המכרזים, או הכרזת הזוכים בהם, או לעניין הגשת תובענה לפיצויים בגין ההתנהלות הפגומה, ואלו הם: אי ניהול פרוטוקול כדבעי על ידי וועדת המכרזים המחוזית; הממצא לפיו פתיחת תיבת המכרזים נעשתה למעשה לפני המועד האחרון להגשת הצעות שננקב בטופס ההצעה ובפרסום האינטרנטי; משמעות הפגיעה בשוויון שנגרמה מדחיית מציע אחר שביקש להגיש את הצעותיו לאחר השעה 11:00.
לשיטתי – הפגם שנפל בניהול הפרוטוקול איננו מוביל לבטלותם של המכרזים, ואולם ההתמודדות עם שני הפגמים האחרים שנפלו בניהול המכרזים מורכבת יותר, שכן היא נוגעת לכאורה לפגיעה בשוויון בין המציעים.
אפרט עתה ואבאר הדברים, ואף אדון בנפקותם – ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.
א) פגם בניהול הפרוטוקול מישיבתה של וועדת המכרזים המחוזית:
22. עיון בפרוטוקולים של וועדת המכרזים המחוזית מלמד כי ההחלטות שהתקבלו מאז נודע דבר הטעות שנפלה במסמכים השונים של המכרזים וכן ההליך שהוביל להחלטה לקבל את הצעות המשיבה 2 – לא תועדו כראוי. כך, מחד גיסא, בפרוטוקולים האמורים נכתב כי הוועדה החליטה להמליץ על זכייתן של המערערות, על-אף היותן הצעות יחידות, ומאידך גיסא – נזכרות שם גם הצעותיה של המשיבה 2 (שהתקבלו מאוחר יותר והיו זולות יותר). מעבר לכך, בפרוטוקולים אין תיאור של דרך קבלת ההחלטה לאשר למשיבה 2 להגיש את הצעותיה והגורמים שנטלו חלק בכך, כמו גם ביחס להחלטה להעביר לוועדת המכרזים המשרדית את ההכרעה באשר לזהות הזוכים.
מצב דברים זה עומד בניגוד לחובתה של וועדת מכרזים לערוך פרוטוקול, אשר ישקף את עיקרי המידע שהובא לפניה ואת ההחלטות שנתקבלו בעקבות אותו מידע (ראו: תקנה 10 לתקנות חובת המכרזים). חובת ניהול הפרוטוקול מתבססת גם על יסודותיו של המשפט המינהלי הכללי, והעקרון המחייב שקיפות של מעשי הרשות, והיא נועדה להגן על זכויותיהם של המציעים במכרז ושל הציבור, וכן להבטיח את האפשרות לנהל ביקורת ציבורית ומשפטית על הליך ניהול המכרז, במטרה לוודא שהמכרז אכן ימלא את ייעודו ויעניק שוויון הזדמנויות מלא למתמודדים בו (ראו: בג"ץ 3751/03 אילן נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נט(3) 817 (2004) (להלן: עניין אילן); ברק-ארז בעמ' 195).