גישה זו עולה בקנה אחד עם גישת בית המשפט העליון בפרשת הרמזורים, אשר קבע כי אף החזקות החלוטות אינן מוחלטות אלא נתונות הן לפרשנות תכליתית.
בחקירה החוזרת שאלה המאשימה את העד מוראש כיצד נקבעים המחירים הסופיים, והוא ענה כי מחירים אלו נקבעים על פי הנחה מהמחירון. אלו דבריו:
"ש. אוקי. דבר אחרון, התייחסת מקודם למחירון ואמרת לחברי, שהמחירים בשוק בפועל היו שונים ממחירי המחירון, שהיה ביניהם הפרש. אם אתה יכול להסביר לנו בכל זאת, איזה קשר, אם בכלל, היה בין המחירים האלה, למה יש מחירון?
ת. תראי, לכל לקוח מסוים וגם לסוכנים יש מחירי הנחות, אין שום קשר למחירון בכלל.
ש. הנחות ממה?
ת. הנחות מהמחירון. יש 50%, יש 60%, יש 65%, יש בכלל לא לפי המחירון, לפי תמחור שאנחנו עושים אותו, אבל אין שום קשר,
--- סוף עמוד 263 ---
ש. רגע, לא הבנתי. הנחות אתה אמרת מהמחירון, או לא מהמחירון?
ת. מהמחירון, הנחות.". (שם, ע' 302).
המאשימה לא הוכיחה כי ההנחה מהמחירון סוכמה אף היא, אלא מדבריו של מוראש עולה רק כי סוכם על הוצאת מחירון חדש ומעודכן, בו יועלו המחירים בשיעור של כ- 10%.
מאחר שהוכח כי המחירון אינו מהווה את הצעת המחיר, הרי שלא מתקיים מבחן העלילות ואין די בהסכמה על נקודת המוצא על מנת לקבוע כי מתקיים פוטנציאל פגיעה בתחרות.
על אף האמור, בהודעותיו של נאשם 6 נאמר ברחל בתך הקטנה, כי ההסכמה היתה אף באשר לגובה ההנחות הניתנות מהמחירון. כך השיב באשר להיות המחירון נקודת המוצא לקביעת המחיר הסופי:
לנו היה מחירונים מדצמבר 98 לא עודכנו. נכון שלא תמיד המחירון קבע אלא ההנחות ועל המחירון המשותף נשאלנו לפני חמש או שש שנים במכתב מהרשות בי"ם. אבל הסברנו שהמחירון הוא אינדקס שהלקוחות יכולים לבחון את גובה ההנחה ממנו וזה הפרמטר הקובע. (ת/117 שורה 116).
וללא שנשאל על כך, מיוזמתו, סיפר נאשם 6 לחוקרת כי על אף שלא היתה הסכמה מפורשת בדבר שמירה שיעורי ההנחה, הרי שהיתה על כך הסכמה שבשתיקה – הסכמה מכללה. אלו דבריו:
"ת:... את רוצה שאני אגיד לך את האמת. אנחנו לא יודעים מה היה קורה עם ההנחות.
ש: ולגבי ההנחות מה היה?
ת: אם רוצים שזה יעבוד לא צריך לדבר על זה. ההנחה היתה שכל אחד צריך להחזיק אותה הנחה שהייתה קודם.
ש: אבל אמרו את זה?
ת: לא, אבל כולם יודעים חשבון.
ש: זה היה ברור?
ת: כן, כשמעלים מחירון אז מי שמקבל 50% הנחה יקבל אותה ממחיר יקר יותר... (ת/108 שורה 867).