162. אם כן, ניתן לסכם ולומר כי קיומה של הדוקטרינה בדבר התנהגות הרשויות נתפסה בבתי המשפט האמריקניים בדרכים שונות, וההתנהגות הנ"ל תוארה כ"בלתי נסבלת", "שרירותית" או "שערורייתית". יש שהשתמשו במונחים כגון: "המזעזע את המצפון" או "אין הדעת סובלת". כך או כך ברור וגלוי הוא כי אין זה פשוט כלל ועיקר לקבוע מתי ובאילו מצבים יושתק ההליך השיפוטי מחמת פגיעה חוקתית בהליך הראוי.
אף זאת ניתן לומר בוודאות. מעטים הם המקרים שבהם נטענה הטענה ונתקבלה, במובן זה שההליך השיפוטי הושתק. דעתם של בתי המשפט הפדרליים כמדינתיים לא הייתה נוחה ממתן הגנה כה רחבה, עד שניתן כמעט להסיק כי תורה זו במציאות היא בבחינת "הלכה ואין מורים כן".
הנחת המוצא היא כי התנהגות בלתי נסבלת של השלטון היא נדירה ויוצאת דופן, ולפיכך אף ההגנה תתקבל במערכת נסיבות מיוחדת ויוצאת דופן. כך למשל דריו של בית-המשפט של הסבב השלישי:
DESPITE THE HOLDING IN TWIGG, THIS COURT AND OTHER APPELLATE COURTS HAVE" SINCE EXERCISED EXTREME CAUTION IN FINDING DUE PROCESS VIOLATIONS IN . UNDERCOVER SETTINGS" (WARD [96], AT 554).
וראה גם דבריו של בית-המשפט בפרשת [SANTANA [100, על שהטענה עולה לעתים קרובות אך לעתים רחוקות היא מתקבלת. יש שבית-המשפט הרחיק לכת באמירה שלפיה הדוקטרינה שייכת להיסטוריה (פרשת MILLER [97]). בית-המשפט של הסבב השישי לא קיבל אותה כלל, הן משום שהתנהגות הרשות המפתה את הנאשם לבצע פשע – אפילו עולה היא כדי שערורייתיות – אינה מפרה את זכותו החוקתית של הנאשם להליך ראוי, והן עקב החשש כי הכרה מתמשכת בטענה זו כמוה כהזמנה להפר את עקרון הפרדת הרשויות והסמכויות (ראה: TUCKER [9]).
יודגש, כי מרבית המקרים הנזכרים עוסקים בסיטואציה ספציפית שעניינה נגע הסמים והמלחמה בהם. יתרה מזו, בכל אותם המקרים שבהם נתקבלה הטענה דובר בפעילות פלילית של הרשות או במתן היתר לפעילות פלילית או ביוזמה של הרשות, שיצרה את
--- סוף עמוד 364 ---
הסיטואציה העבריינית והביאה את הנאשמים לידי אותה עבירה. בלשון ציורית הייתי מתאר זאת כך: "זרע הפורענות נרע אצל הרשות".
--- סוף עמוד 365 ---
= 364 =
163. אם זוהי הלכה מרחיקת הלכת בארצות-הברית, המגלה רגישות רבה לזכויות חוקיות של נאשם, כי אז ייאמר שמעורבות הרשויות בפרשה שבה עסקינן, חמורה ככל שהיא, אינה דומה למה שתואר בפסיקה האמריקנית. כפי שנבחן ונאמר לעיל, הרי הוויסות, לפחות בתחילתו, לא נתפס אצל הרשויות, הבנקאים והציבור כעבירה פלילית. לא הרשויות הן שיזמו את הוויסות או החלו בו, ובזה השוני העובדתי המהותי. הרשויות לא יצרו את הסיטואציה העבריינית, לא לשמה וודאי שלא על-מנת ללכוד בה את הבנקים והבנקאים.