(ז) המודעות לכך שבשל מדיניות הוויסות תיפגע יציבות הבנקים ואלה יתקשו לקיים את התחייבויותיהם, נוצרה בסוף שנת 1981, מכל מקום בתחילת 1982 (לצורך ענייננו עלינו להציב את שעת המודעות על המועד המאוחר יותר, דהיינו בתחילת 1982). עד אז התקיים הוויסות על דעת הרשויות אך בלא שיכירו בכך כי מדיניות ויסות היא שגויה וגובלת בהתנהגות שאינה לגיטימית. אין היא קובעת מסקנות לגבי התקופה שקדמה לשנת 1980, שהרי כתב האישום תחם את מסגרת הדיון לתקופה שמתחילת 1980 ואילך, אולם ככל שחלפו הימים וחלו תזוזות ותהפוכות בשוק ההון, הלכו והתבהרו הסכנות הטמונות במדיניות זו אצל מנהלי הבנקים ואצל הרשויות, עד שהגיעו לכלל התגבשות מודעת במועד הנ"ל.
(ח) אפשר לומר כי הרשויות השלימו עם תופעת הוויסות ולא פעלו כנגדה בגדר סמכויותיהם, כפי שהיה מקום לצפות כי יעשו. עם זאת, אין לומר שהרשויות עודדו או תמכו או הבטיחו תמיכה לבנקים במהלך שנות הוויסות או שקיבלו על עצמן מחויבות לבוא לעזרתם בעת משבר כדי למנוע פגיעה ביציבותם. לסברת בית-המשפט, כדבר הזה
--- סוף עמוד 406 ---
403 =
לא קרה. ישאל השואל, הכיצד עמדו הרשויות מנגד ולא הפעילו סמכותם כנגד הבנקים כדי לעצור את התועה השלילית באבה או במהלכה; על כך ייאמר לו כי עוצמתם של הבנקים בכלכלת ישראל הייתה כה רבה ודומינאנטית שהממשלה והרשויות היו למעשה "שבויות" בידיהם ולא יכלו לכופף את ידם של מנהלי הבנקים שכן נזקקו לשירותיהם של הבנקים בגיוס הון, במיוחד בחו"ל. בשל כך השלימו עם המצב וקיוו לפתרון שיבוא עם הזמן כתוצאה מגיבוש מדיניות כלכלית חדשה נרחבת מצד הממשלה.
(ט) ברור שאם הרשויות היו ניצבות מאחורי הבנקים ותומכות בהם בעת משבר, או אם היו הרשויות והבנקים מגבשים תכנית להפסקה הדרגתית ומבוקרת של הוויסות, כי אז לא הייתה מתקיימת הפגיעה ביכולת הבנקים לעמוד בהתחייבויותיהם, ובמשתמע לא הייתה נעברת העבירה. אולם הרשויות לא הלכו בדרך זו. כל שניסו עם הזמן הוא לשכנע את הבנקים ואת מנהליהם לרסן עצמם במדיניות הוויסות, תוך נכונות של הרשויות ליתן להם רשת ביטחון בגבול מסוים. נכונות זו נדחתה למעשה על-ידי הבנקים, שלא האמינו באפשרות של ריסון מבוקר של הוויסות.
(י) ברור ומובן שבמציאות הכלכלית שהתקיימה לא יכלה המדינה להרשות לעצמה שהבנקים הגדולים יקרסו אחד לאחד, שהרי התמוטטות או התמוטטות בכוח של אחד הבנקים הייתה מביאה לתגובת שרשרת ולהתדרדרות דומה בבנקים האחרים, ואולי בבנקאות הישראלית בכללותה. לפיכך, היה צפוי שהמדינה תעמוד בפרץ ותמנע משבר הרסני שכזה. אולם הבנקים ומנהליהם לא היו רשאים לסמוך על ציפייה זו ובשל כך להמשיך במדיניות ויסות הרסנית בהנחה שיציבותם לא תיפגע, שהרי המדינה תחוש ותבוא לעזרתם בעת צרה. הוא הדין לעניין הנפקות המשפטית של "המוסד" הכלכלי המכונה בלע"ז LENDER OF LAST RESORT. נכון הדבר כי "מוסד" זה מוכר בעולם הבנקאות והכלכלה, מדינות מתערבות בתמיכה כלכלית וכספית כדי למנוע ריצת המפקידים אל הבנק ומשיכת הפיקדונות, במגמה להציל את הבנקים, במיוחד הבנקים המרכזיים, מהתמוטטות שהשלכותיה על משק המדינה תמיד קשות, אך אין להסיק מכך לענייננו.