--- סוף עמוד 451 ---
= 449 =
השופטת המלומדת הדגישה כי היא מודעת לכך שעבר זמן רב מאז התרחשות הדברים וכי בדרך כלל שיהוי כזה מצדיק הקלה בדין והימנעות מהטלת עונשי מאסר לריצוי בפועל, כשם שנתנה דעתה לגילם של המערערים ולבעיותיהם האישיות. עם זאת סברה כי שיקולים אלה מצדיקים עונש שיהיה מתון מהמתחייב, אך עדיין בעוצמה וברמה שתקרין הרתעה והטלת קלון.
השופטת המלומדת גם הייתה מודעת לסנקציות המנהליות והאזרחיות החריפות שהומלצו על-ידי ועדת החקירה ויושמו בפועל, אולם גם בהם ראתה רק עילה להקל בדין ולא עילה להימנע מהטלת עונשים מוחשיים ומכאיבים מקום שהדבר מתחייב. לא נעלמה מעיני השופטת גם ההתנהגות של הרשויות שעודדו אל נכון את הבנקאים להתמיד במדיניות הוויסות בדרכם הם. השופטת סברה, וכך עולה מפסק-הדין, כי הרשויות נכנעו לעוצם ידם ולדרישותיהם התקיפות של המערערים ונציגי הבנקים האחרים שלא ערערו לפנינו כי כוחם היה רב להם וכי הרשויות בשל מצוקתה הכלכלית של המדינה ראו עצמן מחויבות לרצות את הבנקאים כדי שאלה יתרמו מצדם בפעילותם בארץ ובמיוחד בח"ול לחיזוק כלכלתה של ישראל.
282. כל השיקולים הנ"ל של השופטת המלומדת ראויים ונכוחים הם, ולא ראוי היה להתעלם מאף אחד מהם, אולם השאלה הנשאלת היא האם נתנה את המשקל הראוי לכל אחד ואחד מהנימוקים הראויים להישקל לקולא מול הנימוקים הראויים להישקל לחומרא.
נראה לי כי במסגרת הדיון לפנינו התבררה, בבהירות ובהחלטיות רבות יותר מאשר בעניין גנור [1] ובדיון לפני הדרגה הראשונה, מעורבותן של הרשויות בגיבוש מדיניות ויסות המניות הבנקאיות, במתן תוקף וגושפנקא בלתי אחראית לתופעה שלילית זו, בניסיונן לקיים את מדיניות הוויסות, אמנם ברמה נמוכה יותר ומבוקרת, לאורך תקופה נוספת שתאפשר גיבוש מדיניות כלכלית חדשה ונרחבת ויישומה בדרך שתאיין את הצורך בוויסות, וכל זאת חרף המודעות עד כמה מדיניות הוויסות יש בה עיוות ויש בה סיכון. לכן, הגם שמעורבות זו של הרשויות לא הצדיקה, כמבואר לעיל, הימנעות מהעמדתם של הבנקאים לדין היא חייבה ומחייבת התחשבות רבה יותר בבנקאים המערערים לפנינו כשחורצים את גזר-דינם.
השופטת המלומדת אכן לא התעלמה מסנקציות אחרות שהוטלו על המערערים ושהרחיקו אותם בין היתר מפעילות בממלכתם – ממלכת הבנקאות – ששלטו בה ללא עוררין, אך כנראה במידה מסוימת ללא מעצורים. אולם נראה לי כי המשקל שניתן לסנקציות חריפות ויוצאות דופן אלה לקולת הדין אינו מניח את הדעת. ראוי היה בנסיבות אלה, כשמוסיפים ענישה פלילית לענישה הציבורית והאזרחית הכבדה, להקל עם המערערים מעבר למה שמשתקף מגזר הדין.