42. סוף דבר, באשר להכרעת הדין: אני בדעה כי הרשעת המערערים לפי סעיף 14ב(א) לפקודה בדין יסודה, ויש להשאירה על כנה לגבי כל אחד מהם, כפי מעורבותם האישית שנקבעה על-ידי השופטת קמא. באשר להרשעת המערערים בעבירות האחרות שבהן מצא חברי, השופט ד' וין, להרשיעם, מצטרפת אני להרשעה ולהנמקתה; הוא הדין באשר לזיכויו מכל אשמה של המערער, רואה-חשבון ד' בבלי.
באשר לגזר הדין, אף שלדעתי יש להרשיע את המערערים גם בעבירה לפי סעיף 14ב(א) לפקודה, מצטרפת אני לגזר-דינו של חברי, השופט ד' לוין, המקל בעונשם.
אני עושה כן לא בלי היסוס, שכן העבירות שבהן הורשעו המערערים הן חמורות ביותר, וראוי להטיל על עוברי עבירות כאלה עונש מאסר בפועל. אלא שהנסיבות שבהן בוצעו העבירות ונסיבותיהם האישיות של המערערים הן חריגות ויוצאות דופן.
פרק הזמן הממושך מאוד שחלף מאז ביצוע העבירות, עינוי הדין שסבלו המערערים במשך שנים ארוכות, הליכי ועדת החקירה ותוצאותיהם הקשות במישור האישי והמקצועי, גילם ומצב בריאותם של חלק מהמערערים, כל אלה הופכים את עונש המאסר בפועל לבלתי מתאים, לבלתי ראוי ולבלתי תכליתי.
השופט צ' א' טל:
אני מסכים עם חוות-דעתו הרחבה של השופט ד' לוין. כמו כן אני מצטרף לטעמיו המבוארים באר היטב של חברי, השופט מצא. למעלה מן הדרוש אף ארחיק לכת ואומר, שבאשר לאישום הראשון – בעבירה על סעיף 14ב(א) לפקודת הבנקאות – עמדה לנאשמים, לדעתי, "הגנה מן הצדק", שמשמעה, שמעיקרא לא היה זה צודק להאשימה בפלילים בפרשה זו.
תמציתה של ההגנה מן הצדק – רשות שעודדה מעשה פלוני בידי אחר, מושתקת מלהפוך לו עורף ולהאשימו בפלילים על אותו מעשה עצמו. זו הגנה נדירה. גם בארצות-הברית, שם יושמה דוקטרינה זו הלכה למעשה, הגנה זו נדירה, והיא יושמה שם רק כאשר הרשויות המופקדות על אכיפת החוק הן שיזמו את העבירה והיו שותפות לה; כגון, בהדחת סוכן לעבירות סמים כדי ללכוד באמצעותו עבריינים אחרים.
ברי שאפילו בנסיבות כאלה יש לנהוג בהגנה זו בזהירות רבה, לבל תשמש מגן וצינה למשרתיו של משטר מושחת. עם כל זאת, ולאחר שהזהרתי עצמי הזהר היטב, נראה לי, בענייננו, שהיה מקום להגנה זו. הרשויות אמנם לא יזמו ולא עסקו בפעולות הוויסות, אבל הן עודדו את התופעה, סייעו לה והחזיקו בידי הבנקים שעסקו בכך.
--- סוף עמוד 494 ---
= 494 =
מתוך דאגה שמא הפסקת הוויסות לאלתר תגרור משבר חמור בשוק ההון ותשפיע השפעה אינפלציונית מזיקה – סייעו הרשויות ועודדו את המשך הוויסות, בין בממון (הבנקים הורשו לעכב בידם לפי שעה כספים שנגבו על-ידיהם עבור המדינה), בין בפטור מתשלומי כפל היטל שלום הגליל, על-ידי חוק מיוחד שנחקק למטרה זו, בין בפתיחת "חלון אשראי" על-ידי נגיד בנק ישראל ובין באישורי הרשות לניירת ערך להנפקות חדשות. הכול – כרשויות וכמנהלי הבנקים – היו מודעים לסכנות שבוויסות, אך הכול ציפו למועד מתאים לעצירת התופעה ב"נחיתה רכה", במסגרת תכנית כלכלית מקיפה ולאחר צעדים מקדימים מתאימים. המערערים הואשמו על שהמשיכו במעשה הוויסות ולא הפסיקו אותו גם כאשר הבינו שהמשך הוויסות עלול "לפגוע ביכולת לקיים את התחייבויותיהם". מחדל זה, שלא להפסיק את מעשה הוויסות, רשויות השלטון עודדו אותו וסייעו לו, כאמור לעיל, ולא חלילה מתוך כוונה פלילית, אלא מתוך דאגה ליציבות המשק. כפי שכותב חברי, השופט מצא: