13. בהינתן כל האמור לעיל הגיע בית המשפט למסקנה כי מערך ההסכמים שבין מרואן ליורשי אנטואן אינו מהווה התחייבות לעסקת מכר מקרקעין, וכי הצדדים התכוונו להתקשר "בהסכם לשעבוד נכסים כבטוחה לפירעון ההלוואה, ולא בהסכם מכר", דהיינו בעסקת משכון. בית המשפט דחה את הטענה כי משחלף המועד לפירעון ההלוואה נכנס הסכם המכר המותנה לתוקף וכי יש לראות את עסקת המכר למרואן כעסקה תקפה מיום הפרת הסכם ההלוואה. נקבע כי טענה זו הייתה עשויה להועיל למרואן "אילו אכן היה פועל על פי המוסכם למימוש הסכם המכר ופועל להשלמתו, אלא שלא כך אירע". נקבע כי מרואן לא פנה לעו"ד ח'ורי למימוש עסקת המכר ולא שילם את המסים בגינה. בפועל, כך נקבע, העניק מרואן ליורשי אנטואן ארכות ו"מעולם לא הגיע המועד למימוש הסכם המכר".
תחרות הזכויות בין האחים ובין מרואן
14. נוכח המסקנה כי בידי האחים התחייבות תקפה למכר זכויותיו של אנטואן בחלקות המשותפות, ואילו בידי מרואן "עסקת משכון" הוסיף בית המשפט ופסק כי:
"ניתן לסכם ולקבוע כי העסקה שבין מועדי ויורשי אנטואן לא הייתה עסקה לרכישת זכויות במקרקעין אלא עסקת שעבוד. עסקה זו לא נרשמה ואף לא נרשמה הערת אזהרה להבטחתה. די בכך כדי לקבוע שבתחרות שבין עסקת העברת הזכויות לאחים לעסקה עם מועדי, יש לתת עדיפות לעסקה הקודמת בזמן" (ההדגשות הוספו).
15. בהתייחסו להוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) הוסיף בית המשפט וציין כי בכל מקרה מרואן לא הוכיח כי פעל בתום לב, משום שעל פי עדותו בחן את הנכסים הנזכרים בהסכם המכר המותנה רק מבחוץ ולא ביקש לברר טרם חתימת ההסכם מי מחזיק בהם ומי שוכר אותם. הוטעם כי גם השמאי שנשלח על ידו ראה כי הנכסים מוחזקים על ידי גורמים שונים שאינם יורשי אנטואן, וגם הוא נמנע מקיום בירור נוסף כלשהו. בנסיבות אלה, כך קבע בית משפט קמא, לא ניתן לייחס למרואן התנהגות בתום לב המקנה לו עדיפות על פני הקונה המוקדם.
בהינתן מסקנה זו סבר בית המשפט כי אין צורך להידרש לטענות שהעלו הצדדים בכל הנוגע לסכומים שהעבירו מרואן ואחיו ליורשי אנטואן, והוא הסתפק בהקשר זה באמירה כי "באופן כללי [...] על פי הראיות עולה כי שולמו ליורשי אנטואן כספים על ידי מועדי [מרואן]".
חלקות בורשטיין
16. בית המשפט דחה את התביעה שהגישה נאדיה, ובה עתרה להצהיר כי 25% מהזכויות בחלקות בורשטיין מגיעות לאנטואן וליורשיו אחריו. נאדיה טענה בהקשר זה כי האחים הסתירו מאנטואן את רכישת חלקות בורשטיין על ידי החברה, וכי הוא לא ידע – בעת שחתם על הסכם הפירוק – כי לחברה זכויות בחלקות אלו. בדחותו את טענתה של נאדיה קבע בית המשפט כי לא ברור על מה היא נסמכת. הוא הוסיף וציין כי הסכם הפירוק מיום 17.2.1986 קבע את התמורה המגיעה לאנטואן בעבור חלקו בחברה לפי שוויה הכולל. לכן, כך נקבע, ככל שאנטואן הוטעה לחשוב כי שווי נכסי החברה נמוך משוויים בפועל, עמדה לו תביעה כספית לעניין הפרש השווי, אך בשום מקרה לא עומדת לו הזכות לקבלת זכות קניינית בנכס מקרקעין שרכשה החברה. עוד נקבע כי מהמסמכים שהוצגו עולה שאנטואן ובא כוחו עיינו במסמכי החברה טרם חתימת הסכם הפירוק, לרבות מאזנים שערכה החברה נכון ליום 31.3.1985 וליום 30.9.1985 ואין טענה או ראיה כי אנטואן ביקש נתונים על אודות מצבה של החברה ונכסיה במועד מאוחר יותר. בית המשפט הטעים כי אנטואן ידע החל מיום 31.3.1985 כי הסתיימה כהונתו כמנכ"ל החברה, וכי לא הוצגה כל ראיה שלפיה אנטואן ביקש למנוע מהחברה להמשיך לפעול, או לבטל החלטות שקיבלה במועד המאוחר לסיום תפקידו (ובכלל זה ההחלטה על רכישת חלקות בורשטיין). לבסוף, נקבע כי גם מהפן הכלכלי אין בסיס לטענת נאדיה, שכן לצורך רכישת חלקות בורשטיין שילמה החברה 120,000 דולר, שחלקם שולמו לאחר מועד חתימת הסכם הפירוק. ומכל מקום, הואיל ואנטואן קיבל תשלום כספי המשקף את השווי היחסי של חלקו בחברה, נקבע כי אין רלוונטיות לשאלה אם במועד שבו הועברו לו הכספים היו נכסיה של החברה מורכבים מנכסים בעין או מכסף מזומן.