27. כך או אחרת, נטל השכנוע בתביעה שטרית עדיין מונח כתפיו של הנתבע, בהיותו מושך השטר ומי שטוען כי נפקע השטר [ראו ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000 (1962), ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פ"ד מה(1) 647 (1991)] בחינת "המוציא מידי השטר, עליו הראיה" . נטל זה נותר על כתפי הנתבע מראשית ההליך ועד תומו. לא כך הדברים ביחס לנטל המשני, של הבאת הראיות. נטל זה עשוי לעבור גם בתביעה שטרית מהצד אשר מלכתחילה נושא בו – הנתבע, לתובע. זאת כאשר עלה בידי מי שעליו הנטל להציג ראיות, אף אם כמותן מצומצמת, ברם יש בהן די על מנת להקים ציפייה שהצד שכנגד יציג עתה את ראיותיו שלו, ובפרט עת שהתנהלותו של הצד שכנגד מעוררת שאלות כבדות משקל וכאשר מדובר בראיות המצויות בתחום ידיעתו המיוחדת של הצד שכנגד [ראו רע"א 10272/07 עזבון המנוח אבא בביוף ז"ל נ' עיריית חיפה (2008), ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 645-644, וכן, י' קדמי, על הראיות, כרך רביעי 1709 (2009), ופסק דינו מאיר העיניים של כב' השופט א' צימרמן בת"א 52702-12-13 קמור רכב (1990) בע"מ נ' בלאל זועבי (2015)].
על חובות נושה כלפי ערב:
28. תכליתו של מוסד הערבות היא לחלק את הסיכונים בין הנושה לבין הערב, והוא מאפשר פעילות כלכלית רצויה [ראו ע"א 3894-11 דלק החברה הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (2013)]. זאת, שכן ההנחה היא שהערב מפקח טוב יותר על התנהלות בעל החוב מאשר נותן ההלוואה או השירותים, ועל מנת לספק לנושה את מידת היציבות הוודאות והביטחון הנדרשת בתנאי השוק בו מתבצעת העסקה, ובין היתר בכדי ש"לא תנעול דלת בפני לווין" [תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מט ע"ב]. במרחב האוקלידי המשפטי של פיזור הסיכונים הנובעים מחיובי החייב, פועלים חיבורים וקטוריים בין עוצמת האינטרס בוודאות שוקית מנקודת מבטם של הנושים, שהינם ספקי השירותים, לבין היקף הוודאות הנדרש לנותן הערבות. מקביליות הכוחות הללו מעוצבות דרך כלל על ידי ההקשר המסחרי שבמסגרתה ניתנה הערבות, ועל פי יחסי הכוחות שבין הצדדים לחוזה. במקום בו פערי העוצמה בין הנושה לבין הערב הינם גדולים, ומכאן שהנושה נהנה מלכתחילה מעדיפות בשיכוך איומים הנובעת מכושר המיקוח, ממידת פיזור הסיכונים, ומאפשרות ספיגתם, ומתקיים גם חשש מובנה לעליונות בניסוח החוזה, יטה אינטרס הוודאות לכיוונו של הערב.
הגנות שונות העומדות לערבים מסוגים שונים והמבטאות את נקודת החיתוך הנורמטיבית ביחס לאותה התקשרות על משרעת מטוטלת חלוקת הסיכונים בינו לבין הנושה, עשויות לנבוע לא רק מהוראות חוק הערבות אלא גם מהוראות דיני החיובים הכלליים, לרבות דיני החוזים ודיני הנזיקין [ראו סעיף 33 לחוק הערבות, רע"א 6642/13 רוקסי בניה והשקעות בע"מ נ' פלקובי חברה לבניין והשקעות בע"מ (2015)].