אבקש להטעים במיוחד את דברי השופט (כתארו אז) אור בעניין קוגן, כי:
'חובת הרשות לקיים את התחייבויותיה והבטחותיה יונקת איפוא מתקנת הציבור... היא מתבקשת גם מן החובה הכללית שלה כפוף השלטון, לנהוג בהגינות ובסבירות' (בג"ץ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא(5) 67, 78).
באותו עניין ייסד השופט טירקל את דבריו גם על המשפט העברי, בדבר חובת המשא ומתן באמונה (עמ' 96), ובמקום אחר כתב: 'רשות מינהלית... היא נאמן הציבור ועליה לפעול בהגינות וביעילות. ככזאת... חייבת היא לנהוג כלפי הציבור ביושר, בהגינות ובתום לב' (בג"ץ 4445/02 מור נ' ראש עיריית הרצליה [פורסם בנבו]). בעניין הוד אביב כתבה השופטת פרוקצ'יה כהאי לישנא:
'חובת ההגינות המחייבת רשות בפעולותיה עם האזרח מכוח המשפט הציבורי הינה קודמת, רחבה יותר, ומחמירה יותר מחובת תום הלב הנובעת מדין החוזים, והיא חלה על הרשות בכל מגוון פעולותיה הן בתחום המשפט הפרטי, והן בתחום הציבורי. היא מחייבת אותה, בין היתר, בכשירותה כבעלת נכסים או כמופקדת על ניהולם ... אין כיום חולק כי הרשות הציבורית כפופה לעקרונות המשפט הציבורי, וחובת ההגינות בכלל זה, גם כאשר היא פועלת במישור הפרטי והיא אינה נהנית בתחום זה מאותו חופש פעולה המוקנה לפרט בניהול ענייניו. ישנם הבדלי דרגה ומהות בין שני מקורות המשפט - הפרטי והציבורי - החלים על הרשות הציבורית באשר לחובות תום הלב וההגינות. וכך, חובת הרשות הציבורית לנהוג ביושר ובהגינות, הנשאבת מהמשפט הציבורי, עולה בחומרתה על זו הנדרשת מן המתקשר הפרטי, כדבריה של חברתי, השופטת דורנר בבג"צ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פד"י מז(3) 853, 860:
'חובת ההגינות המינהלית - שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי'' (ע"א 6518/98 הוד אביב נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(4) 45, 46).
....".
דברים אלה יפה כוחם כמובן גם באשר לרשות מקומית או כל רשות ציבור. יש להוסיף רכיב זה גם לנדון דידן.
ח. ועם זאת, בודאי מקום שמדובר ביועץ משפטי לרשות, חובה חלה גם עליו, ליידע את הרשות בדבר הצורך בהסכם ולעמוד על קיומו בטרם עבודה. בפרשת קונטרם (עמ' 323-320) נדרש השופט זמיר גם לחובת ההגינות של האזרח כלפי הרשות (אמנם בדעת מיעוט; ראו דברי הנשיא ברק בעמ' 353 והשופט (כתארו אז) חשין בעמ' 381). כשלעצמי הייתי שמח להזדהות עם גישת השופט זמיר, ומכל מקום אין בליבי ספק כי במקום שעסקינן בעורך דין הנותן ייעוץ משפטי לרשות מקומית – חובת ההגינות שלו כלפיה נגזרת לא רק מעקרונות כלליים של משפט אזרחי ומשפט מינהלי. אלא מחובתו כעורך דין, ולכך כמובן השפעה, הדברים נאמרים בלא פגיעה במישור האישי בתיק זה; ראו גם י' זמיר, "המשפטן בשירות הציבורי", ספר יצחק זמיר על משפט, ממשל וחברה (י' דותן וא' בנדור עורכים) 2005) 53; 56; 57.