40. לאחר החתימה על ההסכם השלישי נדונה בין הצדדים הצעה, כי בניית המחלקות הנוספות שתוכננו תיעשה בדרך של הוספת קומות על הבניין הקיים, במקום הקמת מבנה נפרד בשטח הבנוי, במטרה להוזיל את עלויות ההקמה.
הליגה (גרוסמן, סעיפים 152 ואילך) טוענת כי ההצעה הועלתה על-ידי האחים תורג'מן, אך היא לא התנגדה לכך.
הצדדים חלוקים בשאלת התאמת תכנית זו (שכונתה "הבניין הרוכב", וכך היא תכונה בהמשך) לתכנית הקודמת ("תכנית הר'"). בעוד ששיר טוענת שתכנית זו הינה פיתוח של התכנית הקודמת, טוענת הליגה שתכנית זו שונה לחלוטין מקודמתה, כך שאישור ההקמה כבר לא היה רלבנטי.
מכל-מקום, אין חולק כי שאואר התבקש להגיש תכנון חדש שיתאים לתכנית המעודכנת, וזה הוגש ביום 7.8.2005 (ה/92).
המחלוקות לאחר ההסכם השלישי
41. ביום 13.9.2005 שלח עו"ד נווה טיוטת חוזה לאחים תורג'מן (ה/94. להלן – "טיוטת החוזה").
לאחריה, נערכה פגישה ביום 9.10.2005, בהשתתפות שלמה וטל תורג'מן, גרוסמן, ברנטל ועו"ד נווה.
בפגישה הועלו טענות ודרישות הדדיות, והיא הסתיימה ללא הסכמה.
הטענות המדויקות יפורטו בהמשך. לצורך פרק זה אסתפק בכך שהן נסבו בעיקר על שני צירים:
האחד – אופן הוכחת היכולת הכספית של שיר לעמוד בהשקעה המתבקשת בסך של 6 מיליון דולר, כפי שנכתב בהסכם השלישי. הליגה טענה, ששיר לא סיפקה כל הוכחה ליכולת זו, למרות שהיא שבה ונדרשה לכך. שיר טענה, כי לא היה צורך ממשי בהוכחה זו, כיוון שהליגה ידעה את יכולתה, ומכל מקום הוכחה זו סופקה בהמשך באמצעות אישור של רואה החשבון של שיר, רו"ח רפפורט, ביום 20.11.2006 (ה/109). הליגה המשיכה לטעון כי אין באישור זה כדי לספק את הוכחת היכולת שהתבקשה.
השני – דרישתה של שיר כי הליגה תשלם לה סכום של 1,3 מיליון דולר עבור העברת בית החולים הגריאטרי לחברה המשותפת שתקום. הליגה טענה כי זו דרישה חדשה, שמשמעה, למעשה, הפחתת סכום ההשקעה ששיר התחייבה לו בהסכם השלישי. שיר טענה, מנגד, כי דווקא עמדת הליגה (כפי שנוסחה בטיוטת החוזה) כי בית החולים הגריאטרי יועבר לחברה המשותפת ללא תמורה היא דרישה חדשה.
42. גם לאחר פגישה זו התקיימו מספר פגישות בין האחים תורג'מן ובין גרוסמן וברנטל, וכן נשלחו מכתבים בין ב"כ הליגה, עו"ד נווה לבין ב"כ שיר באותה עת, עו"ד מודן (הדברים מפורטים בתצהירו של גרוסמן – סעיף 189 ואילך, בתצהירו של עו"ד נווה – סעיף 150 ואילך, בתצהירו של שלמה – סעיף 93 ואילך ובתצהירו של טל – סעיף 115 ואילך).
הצדדים לא הצליחו לגשר על הפערים ביניהם.
באשר להוכחת היכולת הכספית – הליגה המשיכה לטעון כי שיר לא הייתה מסוגלת לספק את ההוכחה הנדרשת, משום שבאמת לא הייתה לה יכולת כספית לעמוד בהשקעה שנדרשה ממנה לשם הקמת הפרויקט המשותף שתוכנן. בהקשר זה הוסיפה הליגה, כי שלמה סיפר כי הבנקים דרשו ממנו – לשם מתן האישור הנדרש – לשעבד את המגרש, דבר שנאסר במפורש לעשותו בהסכם השלישי.
שיר טענה מנגד, כי דרישתה זו של הליגה הייתה רק אמתלה לחזור בה מההסכם.
באשר לדרישת התשלום עבור העברת בית החולים הגריאטרי לחברה המשותפת (מה שכונה על-ידי הליגה "מוניטין") – המשיך כל צד לעמוד על דרישתו.