137. רו"ח רפפורט אישר בחקירתו (עמ' 662-663) שהמכתב שכתב אינו מצביע על מקור ספציפי של שיר שמתוכו היא תוכל להשקיע את הסכום שהתחייבה לו, וכן שבמכתבו אין התחייבות של גוף כלשהו להעביר לשיר את כספי ההשקעה הנדרשים, אך הוסיף: "יכולת כספית זה לא התחייבות", וכן שבמכתבו לא ציין את החברות והגופים אליהם קשור שלמה, "כי שלמה תורג'מן כמוני גם היה שומר על דיסקרטיות ולא רוצה לפרט במכתב חיצוני את הפרטים. . . ", וכן שלא ציין מהם הכספים שזמינים לאותן חברות ולאותם גופים, אליהם קשור שלמה, ". . . אני לא חושב שצריך לרדת לפרטים האלה בכלל".
גם שלמה אישר (עמ' 1214): " האיתנות הפיננסית מוזכרת פה [במכתבו של רו"ח רפפורט]. שמות הגופים ושיר לא מוזכרים".
138. אמנם, גם הליגה אינה פטורה מחוסר הבהירות שנגרם בשאלה זו.
ציינתי לעיל את "תסכולו" של עו"ד מודן, שלא הצליח לקבל תשובה ברורה מעו"ד נווה מהי ההוכחה שהוא מבקש (עמ' 562ׂ).
עו"ד נווה נשאל גם על ידי בית המשפט, מדוע לא אמר לעו"ד מודן בצורה ברורה, מה הוא מבקש כראיה להוכחת היכולת הכספית, והשיב (עמ' 1903):
" עו"ד נווה: אני אזכיר לאדוני את הסיטואציה. אנחנו מדברים בחצי השני של נובמבר 2006. אחרי שכבר הפסיקו לשלם שכר דירה, אחרי שיש כבר, נפתחה מלחמה. אחרי שכבר הסיכוי להוציא את העסקה הזאת לפועל נעלם. האמון בין הצדדים איננו".
יחד עם זאת, הוא הוסיף (עמ' 1904), כי בטיוטת ההסכם שנשלחה לשיר בעקבות ההסכם השלישי, נכתב במפורש כי ההוכחה הנדרשת היא מכתב מהבנק, "להביא מכתב מהבנק, שהבנק אומר 'לאנשים האלה יש כסף'. זאת הדרך המקובלת בעסקאות גדולות בישראל".
139. אינני סבור כי עלי להכריע במחלוקת הכלכלית שהתגלעה בין הצדדים, או כי עלי לדון בטענות המלומדות שנשמעו, לכאן או לכאן.
השאלה איננה מהי הדרך הנכונה יותר להראות את היכולת הכלכלית לעמוד בהשקעה הנדרשת, אלא מהי הדרך, שהצדדים הסכימו לה, להצגת יכולת זו.
התשובה הפשוטה היא, שהצדדים לא הסכימו בהסכם שחתמו ביניהם על הדרך להצגתה של יכולת כזו.
כך העיד שלמה בפשטות (עמ' 1204): "בהסכם העקרונות לא מוגדר מהי הוכחת יכולת כספית, באיזה צורה היא צריכה להיות, מה צורתה, מה גודלה".
כך אישר גם גרוסמן בעדותו (עמ' 2918): "היתה צריכה להיות הוכחה של אפשרות כספית. . . לא נכנסו לפרטים איך תהיה ההוכחה".
אמנם, בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים, "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים", אולם, בענייננו, לא היה קיים נוהג בעניין זה בין הצדדים, ואילו "הנוהג המקובל בחוזים מאותה סוג" יש להוכיחו כעובדה, כאשר הוכחת נוהג כללי מצריכה ראיות טובות ורבות יותר מהוכחת נוהג פרטי, והנטל להוכחתו מוטל על מי שטוען לו (שלו, עמ' 448).