העקרונות סוכמו בפסקה 43 לפסק-הדין, והם יובאו כאן כלשונם:
"43. בפסיקת בית משפט זה התגבשו במרוצת השנים גם מספר כללים ספציפיים בדבר מידת התערבותו של בית המשפט בסעיף פיצוי מוסכם עתי, המכונה גם "פיצוי לשיעורין", שנקבע בחוזה בין הצדדים, לרבות סעיף הקובע ריבית פיגורים:
(א) נפסק כי הוראה בחוזה הקובעת כי במקרה של פיגור בתשלומים מעבר למועדים הנקובים בחוזה יהיה זכאי הצד הנפגע לתשלום נוסף – בין אם הוא מוגדר כ"ריבית פיגורים" או מחושב כאחוז מסוים שמתווסף לחוב מדי יום או חודש או שנה – מהווה מנגנון של פיצויים מוסכמים, והיא משקפת את הסכמת הצדדים באשר לפיצוי שהנפגע זכאי לו במקרה של הפרה של החיוב הכספי [ראו: עניין חשל; ע"א 7871/98 מדינת ישראל נ' עו"ד לוינסון, כונס נכסים, פ"ד נח(6) 340, 346 (2004) (להלן: עניין לוינסון); ע"א 4553/06 מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון נ' מי ערד חברה להנדסה פיתוח ובנין בע"מ (בפירוק) [פורסם בנבו] (14.10.2010) בפסקה 18 (להלן: עניין מי ערד); רע"א 8429/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (1.7.2007) (להלן: עניין הפניקס)].
(ב) העובדה שהצדדים בחרו לקבוע בחוזה פיצוי בסכום קצוב מצטבר לכל יום, חודש או שנה של עיכוב מחזקת את המסקנה כי קביעתם הייתה סבירה. קביעת פיצוי עתי הינה עדיפה מבחינה זו על קביעת פיצוי בסכום גלובאלי, שאינה מבחינה בין הפרה קלה לבין הפרה חמורה [ראו: עניין מקור].
(ג) ככל שהעיכוב בפועל מהווה חלק מן הסיכון שהיה צפוי מראש, אין המתחייב יכול לפרוק מעליו את תוצאות הסיכון שהתממש בטענה שהוא עצמו לא צפה מראש נזק כזה. לא כן במקרה שבו התארכות התקופה חורגת במידה ניכרת מגבולות הנזק שניתן היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה. הנחת המוצא הינה כי הצדדים לא התכוונו ליצור פיצוי בסכום קצוב "ללא קץ וללא גבול". לפיכך, כאשר תקופת הפיצוי מתארכת במידה ניכרת, כך שלא מתקיים עוד כל יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שהיה צפוי, בידי בית המשפט הסמכות להתערב בשיעור הפיצויים [ראו: ע"א 4162/02 רנדור בע"מ נ' דרור מהנדסים (1990) בע"מ, פ"ד נח(4) 193, 203 (2004) (להלן: עניין רנדור); עניין מקור בעמ' 789; פרידמן וכהן בעמ' 692].
(ד) על אף שהפיצוי המוסכם אינו כפוף לנטל הקטנת הנזק (שכן הפיצוי המוסכם עצמו לא כפוף להוכחת הנזק), יש להתחשב בנסיבות מסוימות בסבירות התנהגותו של הנפגע כאשר מדובר בפיצוי מוסכם עתי שאינו קצוב בזמן. נקבע כי כאשר החוזה מבוטל על ידי הנפגע, אזי מועד השלמת החיוב אינו מצוי עוד בשליטתו של המפר, והוא תלוי בפעולות שינקוט הנפגע להתקשרות בחוזה חלופי או בהשלמת העבודה בכוחות עצמו. לפיכך נקבע כי אם הנפגע ביטל את החוזה עקב הפרתו אך הוא לא נוקט בעקבות הביטול בשום צעד לביצוע העבודה, אין זה מתקבל על הדעת שהמפר ימשיך לחוב בפיצוי עתי עד אין קץ ויש להציב גבול לתקופת החיוב. יתרה מכך, נקבע כי גם כאשר הנפגע נוהג בסבירות ומתקשר מיד בחוזה חלופי, ייתכן מצב שבו ביצוע החיוב מתעכב במידה בלתי סבירה בעטיו של המתקשר החדש, וכי גם במקרה כאמור אין זה הוגן לחייב את המפר בפיצוי המוסכם עבור מלוא התקופה שעד להשלמת החיוב בפועל, אלא רק עבור אותו חלק מן העיכוב שנגרם בשל הפרתו שלו את החוזה [ראו: עניין רנדור בעמ' 204-203; פרידמן וכהן בעמ' 693-692; שלו ואדר בעמ' 510-508].
(ה) בפסיקה הובעו דעות שונות בשאלה האם כשמדובר בסעיף פיצוי מוסכם עתי, לרבות סעיף ריבית פיגורים, רשאי בית המשפט מכוח סמכותו לפי סעיף 15(א) לחוק התרופות להגביל את תקופת הפיצוי או שמא רק את סכום הפיצוי. הדעה הרווחת בפסיקה הייתה שבית המשפט רשאי להגביל את תקופת הזכאות לפיצוי המוסכם על פי סמכותו שבסעיף 15 לחוק התרופות, ככל שמצא שהתקופה בגינה אמור להשתלם הפיצוי העתי חורגת מציפיות הצדדים [ראו: השופט א' מצא בעניין מקור בעמ' 789-788; הנשיא מ' שמגר בעניין זקן בעמ' 96-94; השופט י' עמית בעניין מי ערד בפסקה 18]. באחד מפסקי הדין הובעה הדעה – מבלי לקבוע מסמרות – כי סמכות ההפחתה לפי סעיף 15 לחוק נוגעת לסכום הפיצוי ולא לתקופה הפיצוי [השופט א' גרוניס בעניין רנדור בעמ' 204-203; ראו גם: שלו ואדר בעמ' 511-510].
(ו) בפסיקה הובעה גם הדעה כי אין עקרונית מניעה להחיל על סעיף הקובע ריבית פיגורים שמהווה סעיף פיצוי מוסכם את דיני האשם התורם (להבדיל מעיקרון הקטנת הנזק שעקרונית אינו חל על פיצוי מוסכם) [השופט י' עמית עניין מי ערד בפסקה 18].
(ז) למען שלמות התמונה יצוין כי סוגיה נוספת שעשויה להתעורר בהקשר של סעיף פיצויים מוסכמים הינה שאלת שיערוך הפיצוי בנסיבות שבהן האיחור בביצוע מתארך עקב סיבות שונות, כגון הליכים משפטיים ממושכים. ודוק, הטענה שיש הצדקה לשערך את הפיצויים המוסכמים הינה טענה שמועלית על ידי הנפגע והיא מהווה טענת "ראי" לטענת המפר שיש להפחית את הפיצויים המוסכמים. סוגיה זו נדונה בפסיקת בית משפט זה במספר הזדמנויות, אך היא כלל אינה מתעוררת במקרה דנן, ומשכך לא ארחיב לגביה את הדיבור [להרחבה ראו: ע"א 275/83 עיריית נתניה נ' "סחף" חברה ישראלית לעבודות פתוח בע"מ, פ"ד מ(3) 235 (1986); עניין אוחיון בפסקאות 13-11; שלו ואדר בעמ' 519-513; פרידמן וכהן בעמ' 700-699].
אלו אפוא הכללים והעקרונות המנחים שהותוו בפסיקת בית משפט זה בסוגיית הפיצויים המוסכמים."