הסעד בגין הפרת הסכם לתקופה קצובה
34. אודות מהותו ומשמעותו של הסכם עבודה לתקופה קצובה נאמר בדב"ע מט/123-03, פנקס נ' ישקר בע"מ פד"ע כא' 343, כך:
"חוזה עבודה אישי יכול ויהיה לתקופה בלתי קצובה, מבלי שנקבע מועד לסיומו, ויכול ויהא לתקופה קצובה, בקביעת מועד לסיומו...
חוזה עבודה לתקופה קצובה כולל מועד לסיומו. יש וחוזה כאמור כולל הוראה המרשה לצד לחוזה לסיימו בכל עת לפני תום תקופתו ומבלי להפר את החוזה, אך יש והחוזה אינו כולל הוראה כאמור....
חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה, אשר אין בו הוראה המרשה לצד לו לסיימו בכל עת לפני תום תקופתו ומבלי להפר את החוזה, הוא חוזה עבודה אשר יש לו תוצאות משפטיות מיוחדות ובלתי רגילות, הן מבחינת הגבלת החופש המקובל להשתחרר מחוזה העבודה והן מבחינת הנטל המוטל על הצדדים במקרה של הפרת החוזה. משום כך יש להקפיד על כך שחוזה עבודה אישי לתקופה קצובה כאמור, יהיה חד-משמעי ויישקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות אשר הם נוטלים לעצמם...".
35. משנקבע כי הופר הסכם עבודה לתקופה קצובה, הפיצוי בגין הפרה זו מבוסס ככלל "על ההפסד שנגרם לצד המקיים על ידי הצד המפר, דהיינו שכר ונלווים, בניכוי הסכום (לרבות הנלווים) שהשתכר העובד באותה תקופה, או שיכול היה להשתכר, בשקידה סבירה" (ר' דב"ע מח/3-22 טלמיר אלקטרוניקה בע"מ – שמואל יפה, פד"ע כ' 107 (1988); דב"ע נד/3-128 אהרון דב קמחי – דיור לעולה בע"מ, פד"ע כח 342 (1995); ע"ע 260/06 רמת טבעון מעונות הורים בע"מ – זיוית פניבלוב, מיום 29.1.09; להלן – עניין פניבלוב; ע"ע 345/06 פרץ טסטה – אטיס אלקטרוניקה בע"מ, מיום 1.9.09; להלן – עניין טסטה).
36. המסקנה המתבקשת לכאורה הינה אפוא כי התובע זכאי לפיצוי בגין ההפסד שנגרם לו בגין הפרת ההסכם, אולם מנגד על התובע היה לנסות ולהקטין את נזקיו.
אשם תורם כהגנה בדיני חוזים
37. מעבר לאמור, הפסיקה בישראל הכירה בטענת אשם תורם כטענת הגנה העומדת למפר חוזה כנגד מי שנפגע מהפרתו.
באשר להגדרה של מושג זה נאמר:
"הגנת האשם התורם הינה הגנה העומדת למפר חוזה כנגד הנפגע כאשר זה האחרון תרם באשמו לנזקיו. תוצאת תחולתה היא חלוקת נטל הנשיאה בנזקיו של הנפגע בין שני הצדדים לחוזה. הגנת האשם התורם מביאה לידי חלוקת אחריות אופקית הנובעת מאחריות משותפת לאותם נזקים, להבדיל מחלוקת אחריות אנכית, הנובעת מאחריות נפרדת לנזקים או לחלקי נזק שונים" (ר' אריאל פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים, עמ' 13-14).
38. בית המשפט העליון דן בעקרונות יישום הגנת האשם התורם ובמבחנים לחלוקת הנזק בין הצדדים מקום שהוכח, כי אכן שני הצדדים גרמו לנזק:
"נראה כי רצוי להימנע מלקבוע מבחנים קשיחים לחלוקת הנזק ובמקום זאת להיעזר בשורה של מבחני עזר וקריטוריונים שיסייעו בחלוקה צודקת של הנזק בכל מקרה על פי נסיבותיו. בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם, ויש להשוות את התרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסויימים יש מקום להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס הציפייה. במקרים אחרים יש מקום לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון" (ר' ע"א 3940/94, שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב' (1) 210 בעמ' 227).
39. גם בית הדין הארצי לעבודה התייחס לטענה, כי דוקטרינת האשם התורם חלה בדיני חוזים. בע"ע 652/08, מדינת ישראל – משטרת ישראל נ' יואל בן חמו (פס"ד מיום 9.2.11) נקבע בעניין זה, כדלקמן:
"הטענה כי דוקטרינת האשם התורם אינה חלה עת עסקינן בדיני חוזים – אינה נכונה. הלכה פסוקה היא כי ניתן להפעיל את דוקטרינת האשם התורם גם עת עסקינן בדיני חוזים בכלל, ועת עסקינן בהפרת חוזה עבודה בפרט (ע"ע 499/07, אלפרן – סיפן מוליכים למחצה בע"מ, טרם פורסם, ניתן ביום 10.8.1999). הפעלת דוקטרינה זו בדיני החוזים נסמכת בעיקרה על עקרון תום הלב, והיא מהווה חריג לכלל הקובע אחריות מוחלטת של המפר כלפי מי שניזוק מן ההפרה".