"לאור נוסחה הכללי של הוראת החוק האמורה אין נפקא מינה, אם הנכס הגיע לידי השלוח תוך קיום תנאי השליחות או תוך הפרתם, ודי בכך שהנכס הגיע לידיו של השלוח 'עקב השליחות', ביטוי, הכולל את שתי האפשרויות החלופיות הללו גם יחד. הווה אומר, מספיק כי נתקיים קשר סיבתי בין השליחות לבין קבלת הנכס... אף אם השלוח פעל בכל הנוגע לאופן ביצוע השליחות וקיום מטרתה תוך חריגה מסמכות" (ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ''ד לז(3) 60, 88 (1983) (הנשיא מ' שמגר). וכן ראו ברק, עמודים 1127-1126).
צא ולמד כי הפירוש שניתן לדיבר "עקב השליחות" איננו מצומצם, והוא כולל גם מקרים שבהם הנכס הגיע לידי השלוח דווקא כתוצאה מהפרת השליחות, ולא מקיומה. מכאן שלפי סעיף 10(א) לחוק השליחות, הדירה שהגיעה לידי המשיבה כתוצאה מהפרת השליחות מוחזקת על ידה בנאמנות עבור המערער. ודוק, הדגש הוא על הקשר הסיבתי בין השליחות לבין רכישת הדירה. לפי טענת המערער, הוא היה מעורב בהליך בחירת הדירה ואישר את רכישתה, הגם שהמשיבה היא זו שאיתרה את הדירה וניהלה את המשא ומתן. המשיבה אישרה אף היא גירסה זו בהקלטה שהתקבלה כראיה מהימנה (ראו למשל בתמלול ההקלטה: עמוד 7, שורה 14; עמוד 11, החל משורה 17; עמוד 13, שורה 5; עמוד 19, שורה 14; עמוד 36, שורה 7). ראיה נוספת לכך היא מצג השווא שהוצג למערער, כאילו הדירה נרכשה עבורו, וכן מגוריו של המערער בדירה בסמוך לרכישתה – נתונים שמעידים על מעורבות של המערער בהליך רכישת הדירה. איננו עוסקים במקרה שבו הועבר לשלוח כסף לשם רכישת דירה, ובאופן בלתי תלוי רכש השלוח מכספו הוא דירה שלא נדונה בינו ובין השולח. עסקינן במקרה שבו רכישת הדירה נעשתה בעקבות קשרי השליחות ותוך מעורבות של השולח, אלא שהשלוח החליט לחרוג ממסגרת השליחות ולרשום את הדירה על שמו. דירה כזו הגיעה לידי השלוח "עקב השליחות".
ניתן להבין את התוצאה האמורה במסגרת הדין הישראלי. לשונית, המונח "עקב השליחות" תומך בפרשנות שאינה דווקנית. אשר לתכלית החוק, מטרתו של סעיף 10(א) היא כי השלוח ימלא את תפקידו בנאמנות, ולא ינצל את מעמדו כדי לפגוע בשליחות. במקרה שלנו אף ניתן לראות את התכלית שלא לעוות את השליחות, דהיינו תחת התוצאה של רישום הדירה על שם המערער, היא נרשמה דווקא על שם המשיבה. לשון אחר, תכלית החוק היא כי השלוח החוטא לתפקידו לא יצא נשכר.
מעניין לציין כי הגם שהמשפט העברי רואה בהתנהגות כזו כהתנהגות של רמאי – הדין אינו שולל בכל מקרה מהשלוח את הזכויות שרכש בנכס, שנותר בבעלותו. כך, ככל הנראה, גם בשל עקרונות של סופיות וודאות הקניין. ואולם הדין שונה כאשר השלוח רכש את הנכס באותן מעות שקיבל מן השולח: "הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מיטלטלין, והניח מעות חברו אצלו, והלך וקנה לעצמו במעותיו – מה שעשה עשוי, והרי הוא מכלל הרמאין" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מכירה, פרק ז, הלכה י). לצד זאת, אם ה"רמאי", על פי הגדרת הרמב"ם, טוען כי קנה את הנכס מכספו ולפיכך הנכס שייך לו, ולא לשולח – המשפט העברי מעביר אליו את הנטל להוכיח זאת (ראו שם, הלכה יב; כסף משנה, הלכות שלוחין ושותפין, פרק ז, הלכה ו; מיכאל ויגודה וחיים צפרי שליחות, 438-437, 539-532 (2014)). יתכן אפוא כי במקרנו, שבו קשה להבחין בין כספו של השולח לכספה של השלוחהּ לאחר שכל הכספים היו בידי האחרונה, לא הייתה המשיבה עומדת בנטל ההוכחה בלאו הכי.