המסגרת החוקית המתאימה לדיון היא חוק השליחות, התשכ"ה-1965. כזכור, המסכת העובדתית הרלוונטית היא זו: המערער הפקיד בידי המשיבה כסף, וסיכם איתה כי תרכוש עבורו דירה בדמים אלה. כן סוכם כי המשיבה תרשום את הדירה על שמו בפנקסי המקרקעין. המשיבה אכן רכשה את הדירה, אך רשמה אותה על שמה תוך הצגת מצג שווא למערער כאילו הדירה נרשמה על שמו. סעיף 8 לחוק השליחות, שכותרתו "נאמנות וחובות השלוח", קובע כך:
"קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו; ובאין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות או מתנאיה יחולו עליו חובות אלו:
(1) יגלה לשולח כל ידיעה וימסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות ויתן לו דין וחשבון על פעולותיו...".
המשיבה הפרה אפוא במעשיה את חובותיה כשלוחה של המערער לעניין רכישת הדירה ורישומה על שמו. סעיפים 9 ו-10 לחוק השליחות דנים בתוצאות הפרת חובות השלוח. סעיף 9(א) עוסק בזכותו של השולח כלפי השלוח במישור החוזי: "הפר השלוח אחת החובות המוטלות עליו לפי סעיף 8, זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה". סעיף 10(א) קובע תוצאה שמשתרעת גם לעברם של דיני הקניין: "כל נכס שבא לידי השלוח עקב השליחות מוחזק בידו כנאמן של השולח...". במילים אחרות, כאשר קיים קשר סיבתי בין השליחות ובין הגעת הנכס לידי השלוח, לשולח יש את הזכויות שאותן יש לנאמן בנכס המוחזק עבורו בנאמנות, והשלוח חייב לנהוג בנכס כמנהגו של נאמן בנכסי הנאמנות (ראו עוד אהרן ברק חוק השליחות כרך ב 1127-1126 (1996) (להלן: ברק)).
5. במקרנו, המשיבה קיבלה על עצמה להיות שלוחה של המערער, אך היא הפרה את חובותיה, לא פעלה בהתאם להוראות השליחות, ואף יצרה בפני השולח-המערער מצג שווא בדבר הנכס מושא השליחות. מהו אפוא דינה של הדירה? האם ניתן לומר כי היא הגיעה לידי המשיבה "עקב השליחות", כלשון סעיף 10(א) לחוק? ניתן לטעון שיש לפרש את הסעיף באופן מצומצם, כך שתחולתו היא רק על נכסים שהגיעו לידי השלוח בעת שקיים את שליחותו, אך לא בעת שהפר אותה ורכש נכס שלא על פי השליחות. וביישום לענייננו – לו הייתה השליחות לרכוש דירה ולרשום אותה על שם המשיבה, אפשר היה לומר כי הנכס הגיע לידי המשיבה עקב השליחות; אולם השליחות הייתה לרשום את הדירה על שם המערער, ומכאן שהדירה הגיעה לידי המשיבה כתוצאה מהפרת השליחות, ולא כתוצאה מקיומה. דא-עקא, עמדה פרשנית זו נדחתה בספרות ובפסיקה: