בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 5619/16
לפני: כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט (בדימ') א' שהם
כבוד השופט י' אלרון
המערער: עזרא סולטניאן
נ ג ד
המשיבה: פרחיה כהן
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 29.05.2016 בת"א 52398-05-15 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר מ' רניאל
בשם המערער: עו"ד רביב תירם
בשם המשיבה: עו"ד יניב אלבז
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
1. הערעור שלפנינו עוסק בטיב זכויות הצדדים בדירה, שבה התגורר המערער עובר לפתיחת ההליך מושא הערעור. המשיבה רכשה את הדירה בשנת 2008, שילמה את דמי המכר מכסף שהיה מצוי בחשבון הבנק שלה ורשמה אותה על שמה בפנקסי המקרקעין. לטענתה, רכשה את הדירה מכספה ובעבור עצמה, והשכירה את הדירה למערער. המערער, שמסתייג באופן קוטבי מתיאור עובדתי זה, הגיש נגד המשיבה תובענה לסעד הצהרתי בדבר הזכויות בדירה. בכתב התביעה נטען כי המשיבה רכשה את הדירה עבורו, מכספים שהעביר לה למשמורת, והציגה לו מצג לפיו הזכויות בדירה נרשמו על שמו.
ברקע – היותה של המשיבה מטפלת סיעודית של המערער. מערכת יחסים זו כללה, בין היתר, גם העברת כספים ונכסים מהמערער למשיבה. המשיבה טענה בערכאה קמא כי אלה הועברו לידיה, בין השאר, בתורת מתנה וכחלק ממערכת יחסים אינטימית שהתפתחה בין הצדדים. המערער חלק על כך וטען כי הכספים והנכסים הועברו לידי המשיבה, בעיקרו של דבר, כדי להסתיר את מצבו הכלכלי האמיתי מפני הרשויות, כאשר סוכם כל העת כי הבעלות האמיתית בהם תישאר בידיו.
2. בית המשפט המחוזי (ת"א (חי') 52398-05-15, [פורסם בנבו] כב' השופט מ' רניאל) קבע כי המערער העביר לחשבון הבנק של המשיבה סכום כסף המספיק לרכישת הדירה, ואף ביקש ממנה לרכוש עבורו את הדירה. עוד נקבע כי המשיבה יצרה בפני המערער מצג לפיו הדירה נרכשה בעבורו ונרשמה על שמו. למרות זאת נדחתה התובענה לסעד הצהרתי, מן הטעם שהדירה נרכשה מכסף שהיה בבעלות המשיבה עוד קודם שהכירה את המערער. עוד נקבע כי המשיבה התכוונה לרכוש את הדירה עבור עצמה, חרף המצג שהציגה למערער. להשלמת התמונה הדיונית, בתובענה נדרשו בתחילה גם סעד של השבת כספים ורכוש וסעד של מתן חשבונות, אך סעדים אלה נמחקו בתחילת ההליך מחמת העדרה של סמכות עניינית.
טענתו העיקרית של המערער היא כי לנוכח ממצאי העובדה והמהימנות שקבעה ערכאה קמא, יש לקבוע כי הדירה נרכשה עבורו וכי הוא זכאי להירשם כבעליה. לאמור, הערעור אינו מופנה נגד ממצאי העובדה שנקבעו, אלא נגד המסקנה המשפטית שיש להסיק מהם. המשיבה, מנגד, סבורה כי מסקנת בית המשפט המחוזי נטועה היטב בקביעות העובדתיות שנקבעו. כן חולקת המשיבה על הקביעה העובדתית שהמערער העביר לידיה כספים שונים וביקש ממנה לרכוש את הדירה עבורו, ועל הקביעה שהמשיבה הציגה למערער מצג שווא כאילו הדירה נרשמה על שמו בפנקסי המקרקעין. לטענתה, לא הוכח כי קיבלה כספים שהיו יכולים לשמש לרכישת הדירה מן המערער, ורכישת הדירה נעשתה ללא קשר אליו.
3. בפתח הדיון וההכרעה נציב את גבולות גזרת העובדות. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בהליך הנוכחי הן שהדירה נרכשה על ידי המשיבה ונקנתה מכסף שהיה מצוי בחשבון הבנק שלה. אף אין מחלוקת כי בחשבון הבנק של המשיבה היה סכום כסף מספיק לשם רכישת הדירה עוד קודם שהכירה המשיבה את המערער. מנגד, קיימת מחלוקת בשתי שאלות עובדתיות מרכזיות: האם המערער העביר למשיבה סכום כסף מספיק לשם קניית הדירה, והאם סוכם ביניהם שהדירה תירכש עבור המערער, כאשר המשיבה מציגה לו מצג שווא כאילו רשמה את הדירה על שמו. שתי המחלוקות העובדתיות הללו הוכרעו בערכאה קמא לטובת המערער. נקבע כי עדותה של המשיבה אינה מהימנה, עקב התרשמות ישירה מעדותה בבית המשפט ולנוכח סתירות מהותיות שנמצאו בגרסתה. מנגד, נקבע כי עדותו של המערער ביחס לנקודות אלה נתמכת ביתר הראיות שהוצגו ונסיבות העניין.
קביעות עובדתיות אלה של בית המשפט המחוזי מקובלות עלי, ואיני מוצא כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל אי-התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו בערכאה המבררת. הקביעות מבוססות על התרשמות ישירה מהעדים הנוגעים בדבר, והן נתמכות גם בחומר הראיות שהוצג. עדות המשיבה לא נמצאה מהימנה, ודי אם נצביע על הסתירה הבולטת בגרסאותיה: בכתבי טענותיה טענה כי הדירה נרכשה עבור עצמה, ללא כל זיקה למערער או לכספים שהעביר לרשותה. אך בשיחה שבה הוקלטה המשיבה – שקבילותה ומהימנותה נקבעו בערכאה קמא מבלי שנטען אחרת לפנינו – טוענת המשיבה במשך דקות ארוכות כי הדירה נקנתה אמנם במעורבות המערער ומן הכסף שנתן בידיה, אלא שהוא העניק את הדירה למשיבה במתנה. מעבר לסתירה בין הגרסאות, בהקלטה זו מודה המשיבה במפורש בכך שהמערער העביר לחשבונה סכום כסף גדול, לא כמתנה אלא לשם משמורת. אשר לעדותו של המערער, ערכאה קמא קבעה שזו מהימנה בכל הנוגע לסוגיות שעל הפרק. גרסתו, לפיה הדירה נרכשה עבורו, מתיישבת היטב גם עם העובדה שהוא עבר לגור בה בסמוך לרכישתה, ועם העובדה שהעביר סכומי כסף גדולים למשיבה – סכומים שהתקבלו ממכירת דירה אחרת שהייתה בבעלותו. עולה אפוא כי הכרעת ערכאה קמא מבוססת על התרשמות ישירה מעדויות הצדדים, וכי היא נטועה בחומר הראיות שהוצג.
4. לנוכח תשתית עובדתית זו, מתעוררת השאלה המרכזית שבה נחלקו הצדדים בערעור: האם די בעובדה שבחשבונה של המשיבה היה קיים סכום כסף המספיק לשם רכישת הדירה, גם ללא הכסף שקיבלה מהמערער, כדי להוביל למסקנה שהדירה לא נרכשה במסגרת יחסי השליחות בין המערער למשיבה? תשובתו של בית המשפט המחוזי הייתה, כאמור, כי בנסיבות כאלה המערער זכאי להשבת הכספים ששילם למשיבה, ואולי לכספים ורכוש נוספים – אך לא לזכויות כלשהן בדירה. דעתי שונה.
המסגרת החוקית המתאימה לדיון היא חוק השליחות, התשכ"ה-1965. כזכור, המסכת העובדתית הרלוונטית היא זו: המערער הפקיד בידי המשיבה כסף, וסיכם איתה כי תרכוש עבורו דירה בדמים אלה. כן סוכם כי המשיבה תרשום את הדירה על שמו בפנקסי המקרקעין. המשיבה אכן רכשה את הדירה, אך רשמה אותה על שמה תוך הצגת מצג שווא למערער כאילו הדירה נרשמה על שמו. סעיף 8 לחוק השליחות, שכותרתו "נאמנות וחובות השלוח", קובע כך:
"קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו; ובאין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות או מתנאיה יחולו עליו חובות אלו:
(1) יגלה לשולח כל ידיעה וימסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות ויתן לו דין וחשבון על פעולותיו...".
המשיבה הפרה אפוא במעשיה את חובותיה כשלוחה של המערער לעניין רכישת הדירה ורישומה על שמו. סעיפים 9 ו-10 לחוק השליחות דנים בתוצאות הפרת חובות השלוח. סעיף 9(א) עוסק בזכותו של השולח כלפי השלוח במישור החוזי: "הפר השלוח אחת החובות המוטלות עליו לפי סעיף 8, זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה". סעיף 10(א) קובע תוצאה שמשתרעת גם לעברם של דיני הקניין: "כל נכס שבא לידי השלוח עקב השליחות מוחזק בידו כנאמן של השולח...". במילים אחרות, כאשר קיים קשר סיבתי בין השליחות ובין הגעת הנכס לידי השלוח, לשולח יש את הזכויות שאותן יש לנאמן בנכס המוחזק עבורו בנאמנות, והשלוח חייב לנהוג בנכס כמנהגו של נאמן בנכסי הנאמנות (ראו עוד אהרן ברק חוק השליחות כרך ב 1127-1126 (1996) (להלן: ברק)).
5. במקרנו, המשיבה קיבלה על עצמה להיות שלוחה של המערער, אך היא הפרה את חובותיה, לא פעלה בהתאם להוראות השליחות, ואף יצרה בפני השולח-המערער מצג שווא בדבר הנכס מושא השליחות. מהו אפוא דינה של הדירה? האם ניתן לומר כי היא הגיעה לידי המשיבה "עקב השליחות", כלשון סעיף 10(א) לחוק? ניתן לטעון שיש לפרש את הסעיף באופן מצומצם, כך שתחולתו היא רק על נכסים שהגיעו לידי השלוח בעת שקיים את שליחותו, אך לא בעת שהפר אותה ורכש נכס שלא על פי השליחות. וביישום לענייננו – לו הייתה השליחות לרכוש דירה ולרשום אותה על שם המשיבה, אפשר היה לומר כי הנכס הגיע לידי המשיבה עקב השליחות; אולם השליחות הייתה לרשום את הדירה על שם המערער, ומכאן שהדירה הגיעה לידי המשיבה כתוצאה מהפרת השליחות, ולא כתוצאה מקיומה. דא-עקא, עמדה פרשנית זו נדחתה בספרות ובפסיקה:
"לאור נוסחה הכללי של הוראת החוק האמורה אין נפקא מינה, אם הנכס הגיע לידי השלוח תוך קיום תנאי השליחות או תוך הפרתם, ודי בכך שהנכס הגיע לידיו של השלוח 'עקב השליחות', ביטוי, הכולל את שתי האפשרויות החלופיות הללו גם יחד. הווה אומר, מספיק כי נתקיים קשר סיבתי בין השליחות לבין קבלת הנכס... אף אם השלוח פעל בכל הנוגע לאופן ביצוע השליחות וקיום מטרתה תוך חריגה מסמכות" (ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ''ד לז(3) 60, 88 (1983) (הנשיא מ' שמגר). וכן ראו ברק, עמודים 1127-1126).
צא ולמד כי הפירוש שניתן לדיבר "עקב השליחות" איננו מצומצם, והוא כולל גם מקרים שבהם הנכס הגיע לידי השלוח דווקא כתוצאה מהפרת השליחות, ולא מקיומה. מכאן שלפי סעיף 10(א) לחוק השליחות, הדירה שהגיעה לידי המשיבה כתוצאה מהפרת השליחות מוחזקת על ידה בנאמנות עבור המערער. ודוק, הדגש הוא על הקשר הסיבתי בין השליחות לבין רכישת הדירה. לפי טענת המערער, הוא היה מעורב בהליך בחירת הדירה ואישר את רכישתה, הגם שהמשיבה היא זו שאיתרה את הדירה וניהלה את המשא ומתן. המשיבה אישרה אף היא גירסה זו בהקלטה שהתקבלה כראיה מהימנה (ראו למשל בתמלול ההקלטה: עמוד 7, שורה 14; עמוד 11, החל משורה 17; עמוד 13, שורה 5; עמוד 19, שורה 14; עמוד 36, שורה 7). ראיה נוספת לכך היא מצג השווא שהוצג למערער, כאילו הדירה נרכשה עבורו, וכן מגוריו של המערער בדירה בסמוך לרכישתה – נתונים שמעידים על מעורבות של המערער בהליך רכישת הדירה. איננו עוסקים במקרה שבו הועבר לשלוח כסף לשם רכישת דירה, ובאופן בלתי תלוי רכש השלוח מכספו הוא דירה שלא נדונה בינו ובין השולח. עסקינן במקרה שבו רכישת הדירה נעשתה בעקבות קשרי השליחות ותוך מעורבות של השולח, אלא שהשלוח החליט לחרוג ממסגרת השליחות ולרשום את הדירה על שמו. דירה כזו הגיעה לידי השלוח "עקב השליחות".
ניתן להבין את התוצאה האמורה במסגרת הדין הישראלי. לשונית, המונח "עקב השליחות" תומך בפרשנות שאינה דווקנית. אשר לתכלית החוק, מטרתו של סעיף 10(א) היא כי השלוח ימלא את תפקידו בנאמנות, ולא ינצל את מעמדו כדי לפגוע בשליחות. במקרה שלנו אף ניתן לראות את התכלית שלא לעוות את השליחות, דהיינו תחת התוצאה של רישום הדירה על שם המערער, היא נרשמה דווקא על שם המשיבה. לשון אחר, תכלית החוק היא כי השלוח החוטא לתפקידו לא יצא נשכר.
מעניין לציין כי הגם שהמשפט העברי רואה בהתנהגות כזו כהתנהגות של רמאי – הדין אינו שולל בכל מקרה מהשלוח את הזכויות שרכש בנכס, שנותר בבעלותו. כך, ככל הנראה, גם בשל עקרונות של סופיות וודאות הקניין. ואולם הדין שונה כאשר השלוח רכש את הנכס באותן מעות שקיבל מן השולח: "הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מיטלטלין, והניח מעות חברו אצלו, והלך וקנה לעצמו במעותיו – מה שעשה עשוי, והרי הוא מכלל הרמאין" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מכירה, פרק ז, הלכה י). לצד זאת, אם ה"רמאי", על פי הגדרת הרמב"ם, טוען כי קנה את הנכס מכספו ולפיכך הנכס שייך לו, ולא לשולח – המשפט העברי מעביר אליו את הנטל להוכיח זאת (ראו שם, הלכה יב; כסף משנה, הלכות שלוחין ושותפין, פרק ז, הלכה ו; מיכאל ויגודה וחיים צפרי שליחות, 438-437, 539-532 (2014)). יתכן אפוא כי במקרנו, שבו קשה להבחין בין כספו של השולח לכספה של השלוחהּ לאחר שכל הכספים היו בידי האחרונה, לא הייתה המשיבה עומדת בנטל ההוכחה בלאו הכי.
על רקע התובנה שמצטיירת מהמשפט העברי, מתחדד הקושי במבחן שנקבע בערכאה קמא – מבחן "מקור הכסף". גם אם היה בחשבון הבנק של המשיבה סכום כסף אחר, ואפילו אם חלק מן הסכום היה בחשבון בנק וחלקו במזומן – ספק רב אם מבחן כזה, כשלעצמו, מסייע לסווג פעולה שביצע שלוח, האם בשמו ביצעהּ או בשם שולחו ביצעהּ. על כך ניתן לומר כי לכסף אין "ריח". אם כך ואם אחרת, בנסיבות עניינו נקבע קיומו של קשר סיבתי ללא קשר למקור הכסף, וגם אם נניח שהמשיבה השתמשה בכספה שלה. די בטעם זה – לנוכח הוראת סעיף 10(א) וחובת הנאמנות הקבוע בסעיף 8 לחוק – כדי לקבוע שהדירה מוחזקת בנאמנות בידי המשיבה עבור המערער.
6. מהי התוצאה המעשית של האמור לעיל? נזכיר כי בתובענה שהגיש המערער בבית המשפט המחוזי ביקש "צו הצהרתי בדבר הבעלות על הדירה" (סעיף 9 לכתב התביעה) ו"סעד הצהרתי ולפיו התובע זכאי להרשם כבעליה של הדירה כהגדרתה לעיל חלף הרישום הנוכחי" (סעיף 40 לכתב התביעה). כבר עתה ייאמר כי עיון בכתבי טענותיו של המערער מלמד שתכלית התובענה שהוגשה אינה למתן סעד הצהרתי, אלא למתן סעד אופרטיבי – רישום הזכויות בדירה על שמו (כך למשל בסעיף 46 לסיכומי טענותיו בהליך זה). הסעד האופרטיבי התבקש רק בסיכומי הטענות בבית המשפט המחוזי, הגם שהמערער היה יכול לתבוע מלכתחילה בכתב התביעה סעד אופרטיבי, בדמות רישום הזכויות בדירה על שמו. בנסיבות מעין אלה לא ייעתר בית המשפט, ככלל, לתובענה למתן סעד הצהרתי, אלא על התובע לתבוע ישירות את הסעד האופרטיבי שבו הוא חפץ (ראו למשל ע"א 7219/13 קלאב הוטלס אינטרנשיונל (א.ק.ה) בע"מ נ' עמותת בעלי יחידות טיים שרינג בטבריה קלאב הוטל, [פורסם בנבו] פסקאות 27-26 ((8.3.2016)). אך התובענה נדונה לגופה בבית המשפט המחוזי, ובנסיבות אלה אין מקום לדחייתה על רקע זה בערכאת הערעור. יחד עם זאת, אף אין מקום להעניק בנסיבות העניין למערער סעד אופרטיבי, אשר מטעמים השמורים עמו – ואולי מדובר בטעמים הכרוכים באגרת בית המשפט – בחר שלא לתבעו בכתב התובענה, אלא בסיכומי טענותיו בלבד.
התוצאה היא שיש לקבל את התובענה לסעד הצהרתי. אלא שהמערער אינו הבעלים של הזכויות בדירה במובן המלא של המילה, שכן זו נרשמה על שם המשיבה. זכותו היא זכות קניינית שביושר, או זכות "מעין קניינית", שכן הקניין ה"פורמלי" (המכונה לעיתים "הקניין שבדין", להבדיל מה"קניין שביושר") מצוי בידי הנאמן-המשיבה. אם כן, יש לקבוע כי הנכס מוחזק עבור המערער בנאמנות, מכוח הסכם השליחות שנכרת בינו לבין המשיבה, והוא זכאי להירשם כבעל הזכויות בו (ראו סעיף 10(ב) לחוק השליחות).
7. סוף דבר, אציע לחבריי לקבוע כי במסגרת ההליך דנא, שמתנהל בין שני הצדדים לו, הערעור מתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיו המערער אינו זכאי לסעד ההצהרתי – בטל. תחת זאת, ולנוכח הסעדים שביקש המערער בכתב התביעה, ייקבע כי הנכס מוחזק עבור המערער בנאמנות, מכוח יחסי השליחות שקמו בינו לבין המשיבה, והוא זכאי להירשם כבעל הזכויות בדירה. עוד אציע לחבריי לקבוע כי לא ייעשה צו להוצאות, וזאת גם לנוכח עדות הצדדים עצמם שחלק מן הפעולות שביצעו יחד, ושעמדו ברקע טענותיהם בהליך זה, נועדו להסתיר מידע מעיני הרשויות בנסיון לקבל כספים שלא כדין.