59. סעיף 1 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: חוק החברות) קובע, כי "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופייה וטבעה כגוף מאוגד". משמע, הדין מקנה לחברה כשירות ויכולת פעולה, הדומים, בשינויים המחויבים, לכשירות וליכולת פעולה של יצור אנוש, במטרה לאפשר לחברה פעילות עסקית וכלכלית. אישיותה העצמאית של החברה מבוססת על קיומו של "חיץ" בינה לבין בעלי מניותיה. ה"מסך" מפריד בין זכויותיה וחובותיה של החברה לבין זכויותיהם וחובותיהם של בעלי מניותיה. יחד עם זאת, במקרים מסוימים רשאי בית המשפט "להרים את המסך", ולייחס לבעלי המניות זכויות וחובות של החברה. "הרמת מסך" הוא מושג מטפורי, המתאר מצב שעיקרו שלילת האחריות המוגבלת של בעלי המניות והמנהלים בחברה, כאשר נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של חברה, היינו "הסתתרות מבעד מסך ההתאגדות על מנת לחמוק מאחריות" (יוסף גרוס חוק החברות כרך א' 243-242 (2016)).
60. הלכה ידועה בסוגיית "הרמת מסך" היא, כי ערכאה שיפוטית לא תמהר להרים את מסך ההתאגדות כעניין שבשגרה. לנוכח חשיבותו של עיקרון "האישיות המשפטית הנפרדת של חברה", המושרש בשיטתנו, רק במקרים חריגים, יוכל בית משפט לקבוע כי נושה של חברה יוכל להיפרע במישרין מאורגן של החברה בגין חוב של החברה עצמה. על הטוען ל"הרמת מסך" להראות כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, על בסיס תשתית עובדתית מקיפה ומלאה (ראו, בין היתר, ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ [פורסם בנבו] (12.9.2004); ע"א 407/89 צוק-אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, מח (5) 661, 694 (1994)).
61. סמכותו של בית משפט לבצע הרמת מסך בין חברה לבעל מניות בה, מעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, כנוסחו לאחר תיקון מס' 3 לחוק, התשס"ה - 2005:
"6. (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) [...]
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.