19. בהלכת אפרופים נקבע כי יש לזנוח את השיטה הדו שלבית לפרשנות חוזה ולבחון במקביל את לשון החוזה ואת הנסיבות החיצוניות שהביאו לכריתתו:
"חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני." (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פד"י מ"ט(2) 265, 311-312 (1995) (להלן – הלכת אפרופים))
הפסיקה שלאחר הלכת אפרופים קבעה כי לשון החוזה היא זו שמגדרת את גבולות הפרשנות. כמו כן, נקבע באותה הלכה כי קיימת חזקה ולפיה פרשנות החוזה הנכונה היא זו התואמת את משמעותו הפשוטה הרגילה והטבעית של הכתוב בראי הקשרו הכללי:
"הנה כי כן, לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה – לעיתים הראייה המרכזית – בדבר כוונתם המשותפת. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים. עוצמתה של החזקה עשויה להשתנות, כאמור, בין קטגוריות שונות של חוזים שונים ולפי נסיבות העניין." (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית ב נ' מדינת ישראל, ס"א(2) 1, 12 (2006))
בית המשפט העליון פסק בהלכת אפרופים כי רק באמצעות הליך פרשני זה יוכל השופט להבין את כוונתם המשותפת והאמיתית של הצדדים העומדת ביסוד החוזה כפי שהייתה במועד שכרתו את החוזה ביניהם. ברוח זו תוקן סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 הקובע בסעיף (א) כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
20. בענייננו, הצדדים חתמו על החוזה בעקבות הסכם מיזוג של ריטליקס עם חברת NCR. תפקידו של פרייבך בריטליקס כלל אחריות על חטיבת השירות וחטיבת המכירות ותחת ניהולו פעלו כ-120 עובדים וספקים. התיקון להסכם העבודה כלל אפשרות לתשלום מענק היפרדות במקרה של פיטורי פרייבך ובמקרה של צמצום סמכויותיו, היקף עבודתו או תחום אחריותו.
בבואנו לפרש את ה"תיקון להסכם העבודה" ומתוך רצון להבין את אומד דעתם של הצדדים, עלינו לבחון את נסיבות החתימה על המסמך במועד החתימה. מהעובדות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי עולה כי התיקון להסכם העבודה נחתם מיד לאחר שריטליקס נרכשה על ידי NCR, כי פרייבך היה מעוניין להמשיך ולעבוד בתפקידו וכי ריטליקס הייתה מעוניינת לשמור על מעמדו של פרייבך כאחד מעובדיה הבכירים ובהמשך העסקתו.
הצדדים עיגנו את רצונם בתיקון להסכם העבודה וקבעו שתי אפשרויות אופרטיביות לעתידו המקצועי של פרייבך בריטליקס: האחת, הישארותו כמנהל החטיבה הישראלית וקליטתו המלאה במסגרת הרכישה בידי NCR; השנייה – פיטורי פרייבך או צמצום אחריותו באופן ניכר באופן המצביע על כך שהחברה איננה מעוניינת עוד בשירותיו כמנהל בכיר.
גב' שירה אהרוני ששימשה כמנהלת משאבי אנוש של ריטליקס (להלן – גב' אהרוני) הסבירה בתצהירה כי במסגרת עסקת הרכישה הוצע ל 11 מנהלים הסדר retention שבא במסגרת התיקון להסכם העבודה והעניק מענק היפרדות בתנאים מסוימים. תכלית ההסדר היתה לשמור על יציבות בחברה הנרכשת, כאשר ברור שרכישת ריטליקס על ידי חברה גלובלית תחייב שינויים ארגוניים והטמעת החברה המקומית בארגון הגדול, וחלק מהשינויים יכול שיביאו לסיום העסקת המנהלים הבכירים. על מנת להבטיח שהמנהלים הבכירים יישארו בחברה הנרכשת וישתפו פעולה עם השינויים, נחתם עימם התיקון להסכם העבודה (סעיפים 7.2 -7.4 לתצהיר גב' אהרוני).
התיקון להסכם העבודה לא הגביל בזמן את הזכאות למענק ההיפרדות במקרה של פיטורים על ידי ריטליקס, אך במקרה של סיום העבודה על ידי העובד לאור צמצום התפקיד בחרו הצדדים לאפשר את הזכאות למענק היפרדות רק עד לשנתיים מיום החתימה על התיקון להסכם העבודה, קרי על ליום 6.2.2015 (להלן – התקופה המזכה). מכאן ועל יסוד ההנחה המשותפת לצדדים כי הסכם העבודה ימשיך ללא הגבלת זמן, אנו למדים כי הצדדים לחוזה הניחו כי לא ייערכו שינויים שישפיעו על היקף עבודתו ואחריותו של פרייבך בתוך תקופת השנתיים מיום תחילת הליך המיזוג וכי אם ייערכו שינויים שכאלה יהיה פרייבך זכאי להתפטר ולקבל את מענק ההיפרדות, או לחילופין יכול שריטליקס תחליט לפטר את פרייבך, ובמקרה כזה ובכל מועד הוא יהיה זכאי למענק ההיפרדות.
על כן, ניתן לסכם כי על פניו ההסכם שבין פרייבך לבין ריטליקס לקח בחשבון שני מצבי קצה שלכל אחד מהם יש נפקות לעניין מענק ההיפרדות: האחד, אותו צפו הצדדים ובכך עוסקת התנייה מושא ההליך, כאשר בטווח של שנתיים תפקידו של פרייבך וסמכויותיו מצטמצמים, שאז הוא זכאי להתפטר ולקבל את מענק ההיפרדות. השני, כאשר לא חלים שינויים כלשהם בתפקידו של פרייבך וסמכויותיו בטווח של שנתיים ולכן הוא לא זכאי למענק היפרדות.
אכן, כפי שבית הדין האזורי קבע, אין די בדיבורים ושמועות על שינוי לצורך מימוש הזכאות למענק ההיפרדות. אולם, דעתנו היא כי המקרה שלפנינו נופל לתוך ה"חלל החוזי" שבין שני הקצוות ואותו הצדדים לא צפו. מצד אחד השינוי לא קרה בטווח של שנתיים אלא מיד לאחר סיום עבודתו של פרייבך, ומצד שני הדיבורים על השינוי לא היו רק דיבורים בעלמא אלא של מי שלכאורה מוסמך לומר אותם. תפקידנו הוא לאתר את אומד דעת הצדדים ב"חלל החוזי" בשים לב לכך שסיטואציה כזו לא הוסדרה במפורש בהסכם. על סמך העובדות שבאו בפני בית הדין האזורי ותוך שננחה עצמנו בעיקרון תום הלב נבחן שתי שאלות השלובות אחת בשניה: הראשונה, האם השינויים הצפויים במשרתו של פרייבך היו כאלה שמקימים סיבה ראויה להתפטרותו? השנייה, היות שהשינויים לא התרחשו בפועל בזמן העסקתו של פרייבך, האם מהתנהלות ריטליקס היה פרייבך יכול להסיק כאפשרות מסתברת כי השינוי ייצא לפועל בתוך התקופה המזכה במענק ההפרדות, קרי שנתיים מיום תחילת הליך המיזוג.
מהות השינויים במשרת פרייבך
21. נקדים ונאמר כי ממכלול הנסיבות אנו למדים כי במועד התפטרותו, פרייבך יכול היה להבין כאפשרות מסתברת שלריטליקס הייתה כוונה לערוך שינויים במשרתו, שהיו מביאים לפגיעה בהיקף סמכויותיו. להלן נביא את נימוקינו לכך.