65. תכליתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היא לאפשר לרשויות המקומיות גבייה יעילה של חובות ארנונה, ולמנוע מחברות פרטיות להתחמק מחובתן לשלם ארנונה לאחר שהפסיקו את פעילותן על דרך של הברחת נכסים. סעיף החוק מבקש להתמודד עם תופעה של הברחת נכסים על ידי בעלי שליטה, תוך הותרת הרשות המקומית בפני שוקת שבורה בבואה להיפרע את חובות הארנונה הרובצים על הנכס. לפיכך, קבע המחוקק כי מי שהועברו אליו נכסי החברה חב בתשלום חוב הארנונה של החברה, ויצר "חזקת הברחה", לפיה נכסי החברה הועברו לבעלי השליטה בה (ראו למשל, עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין נ' עירית רעננה (16.10.2007); ע"א (ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.2010); ת"א (י-ם) 40931-06-13 עירית ירושלים נ' שירותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ (27.8.2015); בש"א (ראשל"צ) 4597/05 פנסו נ' עיריית חולון (26.2.2006) [פורסם בנבו]).
66. במצב האמור, סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כי ניתן לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית. גביית החוב מבעל השליטה בחברה אפשרית, בכפוף להתקיימות הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודה, לפיהן במקרה בו הוכח חוב מס סופי לחברה שהפסיקה את פעילותה, אז יראו את הנכסים שהיו לחברה, כאילו הועברו לבעלי השליטה בו, בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את המס, אלא אם כן הוכח אחרת.
67. רוצה לומר, הוראות אלו ביחס לחמשת התנאים הראשונים האמורים, הנטל להוכחתם רובץ על שכמה של התובעת. ביחס להתקיימות התנאי השישי, עובר נטל ההוכחה לכתפי הנתבע, ועליו להראות כי לא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה, או בתמורה חלקית (רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עיריית יהוד מונסון [פורסם בנבו], 25.10.12 (להלן: "עניין מונסון")).
68. ומן הכלל אל הפרט:
בענייננו, באשר לחמשת התנאים הראשונים, סבורה אני כי אלה מתקיימים:
התנאי הראשון - הנכס מושא התביעה אינו משמש למגורים, ועל כך אין חולק.
התנאי השני - חובה של החברה סופי. מעדות הנתבע 3 עולה כי היה מודע לחוב, לא השיג עליו ולא ערך מעולם תחשיב נגדי (ר' עמוד 44, שורה 24).
התנאי השלישי - החברה לא פרעה את החוב.
התנאי הרביעי - החברה הפסיקה את פעילותה.
התנאי החמישי - הנתבעים הינם בעלי השליטה בחברה.
התנאי השישי – הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה, או בתמורה חלקית.
69. התנאי השישי הוא בלב המחלוקת שבענייננו – לטענת התובעת הנתבעים קיבלו לידיהם את נכסי נתבעת 1, ללא תמורה. התובעת שמה יהבה במוניטין של נתבעת 1. מנגד, טוען נתבע 3 כי לא הועברו נכסי נתבעת 1 לנתבעים 2-3, מה גם שלנתבעת 1 לא היו כלל נכסים, ואף לא היה לה מוניטין בעל שווי כלשהו. הגם, שנתבעת 2 הוקמה שעה שנתבעת 1 הייתה "חיה" ו"נושמת".