(שם, שורות 12–18)
אלא שמגרש 224 P נזכר בזיכרון הדברים. „[...] השטח המסחרי“, ביאר תובע 1, „היה אמור להיות כל מה שיאשר – הוועדה המחוזית, כל מה שיאשרו לנו מבחינת אחוזים לבנות, אנחנו נבנה[...]“ (עמ' 10, שורות 12–13). „[...] אנחנו מחויבים לבנות מקסימום“, אמר בהמשך; „[...] כל מה שהוועדה המחוזית תאשר לנו לבנות – והלוואי שתאשר לנו שלושים אלף מטר, לא עשרת אלפים מטר, הלוואי שתאשר לנו שלושים אלף מטר – אני מחויב לבנות[...]“ (עמ' 11, שורות 11–14); „[...] כל מה שתחליט הוועדה המחוזית על-פי החוק – אנחנו נבצע. הלוואי שתאשר לנו שלושים אלף מטר. לא עשרת אלפים מטר“ (עמ' 16, שורות 15–16). התובע התבקש לאשר שבהדמיית המחשב למיזם הובאו בחשבון 10,000 מ"ר מסחריים, אבל טען ש„[...] אין מספר שם“ (עמ' 9, שורות 21–23).
כלומר לגישת התובעים זיכרון הדברים מסוים באשר לשטח המבונה, שכן יש לבנות על המקרקעין את המקסימום שיאושר. התובעים ציפו שבמיזם ייבנו עשרת אלפים מ"ר של שטחי מסחר, ואילו בפועל ניתן ככל הנראה לבנות אך כ-6,000 מ"ר. בזיכרון הדברים לא הובטח שטח מסוים שעליו לכל הפחות ניתן לבנות, כאמור. תובע 1 הסכים שגם כשהגיעה העת לחתום על החוזה המפורט לא היה ידוע לו גודל השטח שעליו תתיר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה את הבנייה, והוסיף:
[...] יכול להיות שהוועדה המחוזית הייתה מורידה לנו אחוזים, והיא רוצה יותר חניות ויותר דרכים ויותר זה – יכול להיות. אני לא ידעתי במאה אחוז. ואף אחד שמגיש תכנית לוועדה מחוזית, כשהוא הופך אדמה ומאדמה תעשייתי למסחר – אף אחד לא יודע כמה הוועדה המחוזית תאשר לו.
(עמ' 12, שורות 1–7)
השטח המבונה המותר הוא פרט חיוני בעסקה, ובלעדיו קשה לבחון עד כמה היא כדאית מבחינת הנתבעים. אם ההתחייבות הייתה לבנות את השטח המקסימלי שתאשר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הנתבעים נטלו על עצמם סיכון, באשר הם הקצו קרקע למיזם המשותף וציפו לקבל שירותי בנייה שערכם זהה לשלה פחות או יותר. במצב כזה, אם תאשר הוועדה לבנות פחות, תהיה התמורה בעבור הקרקע שהקצו נמוכה יותר. אם תאשר לבנות יותר, תהיינה עלויות הבנייה גבוהות יותר לתובעים, אך העסקה עדיין תשתלם להם כי המיזם שהם בעלי רוב המניות בו יהיה רווחי יותר. אילו היה גודל השטח המבונה הנתון היחיד שחסר, אולי היה ניתן לומר שהנתבעים טעו בכדאיות העסקה כשניאותו להתקשר בלי שנקבע שטח מבונה מינימלי. בשאלה זו אינני קובעת מסמרות מכיוון שחסרים פרטים נוספים, כגון אופן הניהול של המיזם, משך הזמן עד להשלמת הבנייה, נקודת הזמן שבה יחלו הנתבעים לקבל הכנסות מדמי השכירות, ועוד.