אציין כי בעיני תובע 1 רכישת המגרש הצמוד נועדה להיטיב עם כל הצדדים:
[...] יש תוספת עשרה דונם. שחשבנו שזה יכול להועיל לכל הפרויקט. חשבנו שזה יכול להועיל לכל הפרויקט, ש... אחים כהן קנו חמישה דונם, רון ורננה קנתה עוד חמישה דונם. וחשבנו שהמקום המסחרי, כמה שהוא יהיה מרשים יותר, כמה שיהיה מרשים וגדול יותר, הציבור ירצה להגיע לשם. אתה לא יכול לעשות מוקיון ולהגיד לכל הציבור להגיע. כמה שאתה תעשה את זה גדול יותר ויפה יותר, הציבור יגיע. חשבנו שזה יכול רק להועיל לפרויקט. ברגע שיהושע ואברהם התנגדו – הורדנו את זה. הורדנו את זה מהכול ונשארנו באותה תוכנית. זה הכול.
(עמ' 13, שורות 16–22; ההדגשה אינה במקור)
פירושו של דבר שגם תובע 1 הבין את הבעייתיות שיצרה לנתבעים רכישת המקרקעין הסמוכים. לכן אין צורך להכריע באיזה שלב זנחו התובעים, אם בכלל, את התוכנית לבנות יחד על אותה קרקע. לכאורה בדין חששו הנתבעים מניגוד העניינים האופף את המצב שבו תובעת 5 והאדריכל שותפים במגרש הצמוד, שבו הם יכולים לנצל אותו בצורה טובה יותר על חשבון ניצול הפוטנציאל של מקרקעי הנתבעים. כאמור גם את תוכנית הבקשה לשינוי התב"ע לא הגישו התובעים כראיה.
ג) התובעים הציגו חשבוניות מהתאריכים 12.05.14 ו-07.08.14 (נספחים 8, 10 לתצהיר תובע 1, בהתאמה) שניתנו כנגד תשלום על הדמיה ממוחשבת למיזם ועל מדידת השטח. לטענתם קיבלו שירותי תכנון של התב"ע, ובכללם תכנון אדריכלי, תמורת 470 אלף ש"ח (ראו נספח 11, החוזה עם א.ד. כהן בע"מ משמונה ביוני אותה שנה).
ד) ביום 21.05.14 חתמו תובעים 1–4 על „הסכם מיזם משותף“ זה עם זה (נספח 7 לתצהיר תובע 1). אין לשכוח שעל חוזה בין שותפים ניתן לחתום עוד בטרם מתקשרים בעסקה.
ה) העסקה הנדונה היא עסקת קומבינציה במקרקעין, אך דיווח עליה לא נמסר לרשויות המיסוי. הנתבעים מבקשים להסתמך גם על עובדה זו בטענתם שהצדדים לא ראו בעסקה עסקה מחייבת. לביסוס הטענה הם מפנים לתשובתו של תובע 1 לשאלה אם דיווח על העסקה: „מאיר אבו – אני חושב. מאיר אבו דיווח. אני לא בטוח במאה אחוז. מאיר אבו אמר לי: פנחס, צריך לדווח. אני מקווה שהוא דיווח“ (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 18–20). בהמשך חקירתו הנגדית התבקש לומר אם קיבל דרישה לשלם את מס הרכישה, ועל כך השיב תשובה שבה הנתבעים מבקשים לראות הודאת בעל-דין: „אני חושב שלא קיבלנו, ולא רכשנו. זאת לא רכישה. עוד לא הייתה רכישה. עוד אין הסכם סופי. אז אין רכישה“ (עמ' 31, שורות 6–8; ההדגשה אינה במקור). הינֵּה כי-כן גם לפי עמדתו של תובע 1 זיכרון הדברים אינו בבחינת חוזה תקף של עסקת המכר, ועל-כן הוא לא מצא לנכון באותו שלב לדווח עליה לשלטונות המס.