היה אפשר לחתום את פסק-הדין בנקודה זו, אך למען הסר ספק אפרוס את יתר הנימוקים לכך שזיכרון הדברים איננו בבחינת חוזה בר-אכיפה לעסקה במקרקעין.
ו) התובעים החלו לפעול לשיווק המיזם. תובע 1 נקב בשמותיהן של רשתות שאותן ביקשו לעניין בפתיחת סניף במרכז המתוכנן (סעיף 19 לתצהירו; עמ' 33, שורה 26). למטרה זו נשכרה הראל (כ.מ.ר) שיווק וייזום בע"מ, וזאב הראל, בעל החברה, העיד כי הציעה לרשתות שפריסתן ארצית לשכור שם חנות (סעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית) וכי את התוכנית „[...] הראיתי גם לקסטרו, גם לרנואר. עם יוחננוף. הראיתי כמעט לכל הרשתות בארץ[...]“ (עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 4–5). הראל נפגש עם תובעים 1–3 ביוני 2014, לפני המועד האחרון לחתימה על החוזה המפורט על-פי זיכרון הדברים, ואז בדקו הארבעה את האפשרות לשווק את המיזם (סעיף 3 לתצהירו). בעקבות הפגישה הגישה החברה שבבעלותו הצעה לתובע 1 לשיווק המיזם. יוער כי בתאריך שעל ההצעה, בצד המספרים 29 ו-2014, מופיעות תיבות ובהן סימני שאלה, כך שלא ברור באיזה חודש התקשרו התובעים עם החברה. אך אין נפקא מִנה אם עשו זאת זמן מה אחרי מועד החתימה על זיכרון הדברים או לקראת סופה של שנת 2014. בשתי התקופות עדיין ניהלו הצדדים משא-ומתן, ולא נשלל כי בא-כוח הנתבעים דאז העביר לתובעים טיוטת חוזה מפורט בשלהי אותה שנה. הדעת נותנת שאילו התנערו הנתבעים מזיכרון הדברים בחודש יולי, לא היו התובעים פועלים עם גורם משווק לקידום המיזם. בפעולתם לשיווקו יש כדי להעיד כי ראו בזיכרון הדברים חוזה מחייב.
ניתן לסכם ולומר כי אף אם לא נכרת לבסוף חוזה מפורט, המשא-ומתן בין הצדדים נמשך גם לאחר שחלף המועד המאוחר לחתימה עליו. התובעים לא ויתרו על העסקה כפי שהותר להם בזיכרון הדברים: הם הציעו לעסקים גדולים, על-ידי משווק, לשכור שטחים במיזם שעתיד לקום; הם פנו לוועדה לתכנון ולבנייה בבקשה לשינוי התב"ע מתעשייה למסחר, ובדצמבר 2014 זכו באישור עקרוני. בקשתם נגעה לא רק למקרקעין שהנתבעים בעלי הזכויות בהם, אלא גם לעשרת הדונמים שמחצית מהזכויות בהם רכשו אחרי החתימה על זיכרון הדברים. הבדיקות שערכו, ושלשמן שכרו את שירותיהם של המודד ושל האדריכל שהכין את המתווה הראשונית של המיזם, נדרשות בעסקה מסוג זה. קונה סביר במיזם מסֵדר הגודל שלה יערוך אותן אף בטרם יתקשר בעסקה מחייבת. באשר למגרש הצמוד, מחד גיסא אפשר שרכישתו תוך כדי המשא-ומתן היא סימן שהתובעים ראו את זיכרון הדברים כחוזה תקף ומחייב וניסו להשביח את ההשקעה ולבנות מתחם גדול ואטרקטיבי יותר, ובכל-זאת לא מן הנמנע שהיו רוכשים מקרקעין אלו כך או כך, כי הייתה זו עסקה טובה מבחינתם. מאידך גיסא לא התובעים ולא הנתבעים דיווחו על העסקה לרשויות המס, ותובע 1 העיד אף ש„עוד לא הייתה רכישה“, מה שיכול להוביל למסקנה ההפוכה.