...טול את המקרה... בו הוחלף נכס בנכס; היינו, הדירה הקטנה שימשה למימון החדשה. יש מקום לסבור כי הסייג שבסעיף 5(א)(1) לא יחול, מכיוון שבמועד פקיעת הנישואין הנכס שהיה על –שם הבעל ערב הנישואין אינו קיים עוד.
ואולם נראה לי כי המבחן על-פי סעיף 5(א)(1) לחוק אינו יכול להיות מבחן טכני; היינו, נכס שהיה לבן זוג ערב הנישואין, ואשר לא שמר על צביונו, לא יתחשבו בו במועד איזון המשאבים. יש בהחלט מקום לעקוב אחר הנכסים ותמורותיהם ותחלופיהם, ולזכות את בן הזוג האחר במחצית שווי הנכסים שנצברו במהלך הנישואין, תוך התחשבות בנכסים שאינם בני איזון. מסקנה זו תעשה צדק עם כל אחד מבני הזוג...".
זו למעשה גם גישת ההלכה הפסוקה כדלקמן:
בג"צ 5416/09 פלונית נ' פלוני ואח' [פורסם בנבו] (10.2.10, סעיף יז).
עמ (ת"א) 1038/99 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (20.10.99).
--- סוף עמוד 27 ---
ד. לעומת זאת, ככל שכספים עצמאיים של בן הזוג הושקעו במסגרת החיים המשותפים או הנישואין בנכס/בית שנרכש מלכתחילה על-שם שני בני הזוג ונרשם, או היה בתהליך רישום על-שם שניהם, כי אז קיימת אפשרות כי היתה כוונת שיתוף מלאה בנכס. זאת הגם שהנכס נרכש רובו או כולו מכספים עצמאיים של אחד מבני הזוג, באופן שהכספים העצמאיים של בן הזוג מאבדים את צביונם ככאלה עם רכישת הנכס/הבית במשותף, כטענת האישה בערעור זה.
עמד על כך חברי, כב' השופט ג'יוסי, בעמ"ש 61008-06-13 נ.מ.א. נ' י.א. [פורסם בנבו] (11.6.14), לרבות האסמכתאות הרבות שהביא שם, ואתייחס לדבריו בנדון ביתר הרחבה כשנעסוק בשאלת היקף השיתוף.
ה. המקרה דנן לטעמי דומה יותר לסוג המקרה השני מבין המקרים שהצגנו לעיל. היינו הכספים העצמאיים של האיש הושקעו במסגרת החיים המשותפים/הנישואין בבית שנרכש מלכתחילה על-שם שני בני הזוג, והיה במועד הפירוד (בחודש 9/13) בתהליך רישום מתקדם על-שם שניהם. דבר זה מלמד לכאורה לא רק על כוונת שיתוף, אלא על כוונת שיתוף מלאה בבית (ובכך נרחיב כשנעסוק בשאלת היקף השיתוף).
לכן נכון יהיה לומר, כטענת האישה בערעורה, כי כספים עצמאיים אלה של האיש בנסיבות המקרה דנן, איבדו את צביונם כ"נכס חיצוני" עם רכישת הבית מלכתחילה במשותף עם האישה, בחלקים שווים.
48. שאלה ג' - האם יש מקום להתערב בקביעת "כוונת השיתוף" בבית
א. על קביעת כוונת השיתוף בבית התרעם האיש בערעורו, וטענותיו פורטו בסעיף 21 לעיל.
ב. אקדים ואומר (וארחיב בכך להלן), כי לא מצאתי טעות בקביעה זו של השופטת קמא, המבוססת בעיקר על קביעת ממצאי מהימנות ועובדה, בה ממעטת כאמור להתערב ערכאת הערעור אלא במקרים חריגים, שענייננו אינו נכלל בהם.