"חוב שכ"ט לרו"ח – בסעיף 7ב לחוות הדעת מיום 7.9.2014 קבע האקטואר כי מדרישת תשלום שכ"ט לא ניתן ללמוד על תקופת השירותים שניתנה לחברה בגינה
--- סוף עמוד 60 ---
נוצר החוב ולכן לא ניתן לדעת האם החוב משותף, הנתבע לא הציג נתונים שיש בהם כדי להבהיר שאלה זו ועל כן לא ניתן לקבוע כי החוב משותף והטענה נדחית" (סעיף 129 לפסק הדין).
ג. בהודעת הערעור (סעיף 52) ובעיקרי הטיעון (סעיף 56) האיש טען, כי טעתה השופטת קמא כשקבעה שהתקופה בגינה נוצר החוב לא הוכחה, בשעה שבכתב הדרישה אשר הוצג מצויינת התקופה. לפיכך יש להורות כי החוב משותף ולהטיל את מחציתו על האישה.
ד. האישה לעומתו טענה בעיקרי הטיעון מטעמה (סעיף 45) כי לא נפלה טעות בקביעת השופטת קמא בנדון, שכן מדרישת התשלום שנשלחה ע"י רואה החשבון לא ניתן ללמוד דבר על מקור החוב או מועד יצירתו. לגבי אלה לא הובאו כל תימוכין ע"י האיש למרות שלכאורה תימוכין אלה בידיו.
ה. המומחה שטרנפלד התייחס בחוות דעתו מיום 7.9.14 (מוצג ה' למוצגיו של האיש) לחוב נטען זה וציין כי:
"בתאריך 4.5.14 פנה רו"ח לניאדו... לבעל, לשלם לו את חוב שכר הטרחה של חברת...
מדרישת תשלום שכ"ט שהועברה, לא ניתן ללמוד על תקופת השירותים שניתנה לחברה בגינה נוצר החוב ולכן אין באפשרותי לקבוע באם מדובר בחוב משותף.
יחד עם זאת במידה ויועברו נתונים כי החוב הנ"ל נוצר בחלקו/מלואו בגין שירותים שניתנו ע"י רו"ח עבור החברה במהלך השיתוף על הצדדים לשאת בחלקים שווים בחוב שנוצר בעת השיתוף בלבד" (סעיף 7(ב) לחוות הדעת).
ו. לאחר עיון בכל אלה סבורני כי יש לדחות הערעור על קביעת השופטת קמא בנוגע לחוב הנדון, מהטעמים הבאים:
1. מטעמיה של השופטת בפסק הדין, המצוטטים לעיל.
2. מטעמיה של האישה בעיקרי הטיעון מטעמה.
3. עיון במכתב הדרישה של רואה חשבון לניאדו מיום 4.5.14 (מוצג ט' למוצגי האיש) אינו מלמד בגין מה נוצר החוב ומהי תקופת היווצרותו.
המכתב גם מלמד כי עסקינן בחוב החברה ולא בחוב אישי של האיש (לא הוכחה ערבותו של האיש לחוב).
--- סוף עמוד 61 ---
4. היה יכול האיש להעיד את רו"ח לניאדו על מהות החוב ותקופת היווצרותו, אך לא עשה כן. מחדל ראייתי זה פועל לחובת גרסתו מכח הכלל שבפסיקה הנזכר לעיל, לענין הימנעות מהעדת עד רלוונטי.
66. יתרת חוב הלוואת בעלים של חברת ... לחברת ... :
א. האיש טען לחוב בנדון בשיעור של 293,000 ₪.
ב. השופטת קמא קבעה בנדון בפסק הדין כדלקמן: