--- סוף עמוד 18 ---
71. הסוג השני של טענות העירייה מתייחס לפגמים צורניים שנפלו, לשיטתה, בהסכם ובתוספות אשר מחייבים את הכרזתם כבלתי חוקיים. לשיטתה של העירייה, מאחר שהחשב המלווה לא חתם על התוספת השנייה – הרי שמכוח סעיף 142ג בפקודת העיריות, התוספת השנייה איננה חוקית ועל כן בטלה. בנוסף לכך, הואיל ומדובר בהתקשרות לתקופה העולה על 3 שנים, הרי שבהתאם לסעיף 45א בחוק יסודות התקציב מאחר שלא התקבל היתר של שר הפנים ושל שר האוצר לחתימה על ההסכם והתוספות לו – יש לקבוע כי המערכת ההסכמית הינה בלתי חוקית. בהקשר זה הוסיפה העירייה וטענה כי בניגוד לטענת התובעת, הסייג המופיע בסעיף 45א בחוק יסודות התקציב אשר דן ב-"גוף נתמך" אינו חל בעניינה של התובעת כיוון שעל מנת שהתובעת תוכר כ-"גוף נתמך", כהגדרתו של מונח זה בסעיף 32 בחוק יסודות התקציב, שר האוצר היה חייב לפרסם זאת ב"רשומות". לכן, מאחר שלא הוצג פרסום כזה בהתייחס לתובעת – הרי שאין להכיר בתובעת כ-"גוף נתמך", והסייג הקבוע בסעיף 45א בחוק יסודות התקציב לא חל לגביה.
72. הנתבעת הוסיפה וטענה לראשונה בסיכומיה כי בהתאם לסעיף 188 בפקודת העיריות, עירייה איננה רשאית להרשות שימוש במקרקעין לתקופה העולה על 5 שנים, זולת אם קיבלה אישור לכך מאת שר הפנים. לטענתה, מאחר שבמקרה הנוכחי לא התקבל אישור מאת שר הפנים לחתימת העירייה על ההסכם והתוספות לו – הרי שיש לקבוע כי הם מהווים הסכמים בלתי חוקיים.
73. טרם שאדרש לבחינת טענות העירייה לגופן ראוי לציין כי אחת הטענות המרכזיות הנטענות ע"י התובעת בתגובה לטענות העירייה לגבי אי חוקיותם של ההסכם והתוספות לו הינה כי טענת אי-החוקיות הועלתה על ידי העירייה רק במסגרת ההליך דנן. לטענת התובעת, העירייה לא טענה בזמן אמת לאי-חוקיותה של המערכת ההסכמית ולא מצאה לנכון להעלות טענה זו במהלך ההתקשרות ארוכת השנים שהתקיימה בינה לבין התובעת, ובכלל זה אף לא בסמוך או אחרי חתימת הצדדים על התוספות להסכם.
יתרה מזו: התובעת טוענת כי העירייה הציגה בפניה מצג כאילו היא מעוניינת ומחויבת בהתקשרות עם התובעת, לרבות בהארכת ההתקשרות כפי שנעשה במסגרת התוספת הראשונה, ולכן, ככל שדבקה אי חוקיות כלשהי בהסכם ובתוספות, הרי שהאחריות לכך מוטלת אך ורק על העירייה, ולא על התובעת. לפיכך, מדובר לכאורה בטענות "כבושות" שהעירייה מנועה ומושתקת מלהעלותן עתה.
74. אף מבלי שאעמוד בעת הזו על בירור נכונותן של טענות התובעת מהבחינה העובדתית – אני סבור כי אין לקבלן מנימוקים הנוגעים לישומה של ההלכה המשפטית אשר נקבעה ע"י בית המשפט העליון. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי השתקת הרשות המנהלית וחסימת דרכה בשלב המקדמי מלהעלות טענות בדבר אי חוקיות של הסכם שכרתה, משמעותה המעשית מהווה הכרה בפועל בתוקפו המחייב של חוזה מנהלי פסול. החלטה כזו אינה נותנת משקל ראוי לתכלית החקיקה הגלומה בחוק אשר מתוכנו נגזרת טענת אי החוקיות. בפסיקת