89. באשר לטענה בדבר הפרת הוראות סעיף 188(ב) בפקודת העיריות: יצויין כי טענה זו הועלתה על ידי העירייה לראשונה רק במסגרת סיכומיה. לפיכך, מדובר ב"הרחבת חזית אסורה" שאין להתירה. יתרה מזו: טענה זו נטענה על ידי העירייה בעלמא, וללא כל ביסוס ראייתי מטעמה. כך למשל, סעיף 188(ב) בפקודת העיריות קובע כי עירייה אינה רשאית להשכיר או להרשות שימוש במקרקעיה למשך תקופה העולה על 5 שנים ללא קבלת אישור מוקדם לכך
--- סוף עמוד 23 ---
מאת השר הנוגע בדבר. העירייה לא התייחסה בטיעוניה לעובדה שההסכם והתוספת הראשונה נעשו לתקופות התקשרות בנות 4 שנים כל אחת בלבד, וכי לפיכך מתעוררת השאלה האם ההסכם והתוספת הראשונה אכן חייבו קבלת אישור מוקדם כאמור מאת שר הפנים. בנסיבות אלה, מאחר שטענה זו הועלתה על ידי העירייה בשפה רפה וללא כל ביסוס, ומהנימוקים שפורטו לעיל - מתייתר הצורך להכריע עתה בשאלה זו.
90. מניתוח הדברים המובא לעיל עולה כי ההסכם, התוספת הראשונה והתוספת השנייה נחתמו ע"י העירייה תוך הפרת הוראות דין שונות, הן בגלל אי-קיום מכרז כדין, והן נוכח העדר חתימות הגורמים הרלוונטיים על פי דין על ההסכם והתוספות שנוספו לו. לפיכך, אין מנוס מלקבוע כי המערכת ההסכמית הינה בלתי חוקית.
91. משקבעתי כי המערכת ההסכמית הינה בלתי חוקית – נותר עדיין לבחון השלכותיה ותוצאותיה של אי-חוקיות זו.
ראשית, יש לציין כי התקשרותה של העירייה עם התובעת, שהינה גוף פרטי, מהווה התקשרות ב"חוזה מנהלי" הכפוף הן לדיני החוזים הכלליים, והן לדיני המשפט המנהלי-הציבורי. במובן זה, ההסכם והתוספות נתונים ל-"דואליות נורמטיבית". העירייה מחויבת, ככל מתקשר חוזי, לנהוג בפעולותיה בתום לב. אולם, כמי שמשמשת כנאמן עבור הציבור, העירייה גם מחויבת לנהוג ביושר ובהגינות, והחובות המוטלות עליה הינן "מוגברות" בהשוואה לאלה המוטלות על מתקשר חוזי פרטי (ר' "עניין בית הרכב", בפס' 19; "עניין פתח תקווה", בפס' 16); "עניין קריסטל", בפס' 17). לפיכך, בפסיקת בית המשפט נקבע כי על חוזה מנהלי פסול יש להחיל ההסדר הנורמטיבי הקבוע בסעיפים 30 ו-31 בחוק החוזים (חלק כללי) (ר' "עניין עיריית פתח תקווה", בפס' 16).
92. סעיף 30 בחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל".
אשר על כן, נוכח קביעתי דלעיל בדבר היותם של ההסכם והתוספות לו בלתי חוקיים – דינם בטלות.