104. באשר לתום ליבה של התובעת: מעיון בפסק הדין שניתן בעניין עת"מ (מנהלי ב"ש) 292/09 עתיד – רשת חינוך לבתי ספר בע"מ נ' מועצה מקומית ערערה (פורסם בנבו, 2.7.2009) (להלן: "עניין ערערה") ומטיעוניה של התובעת בהליך שלפני, עולות תהיות ותמיהות רבות באשר למידת אי-ידיעתה של התובעת בדבר החובה לקיים מכרז לניהולם ותפעולם של בית הספר המקיף ושל בית הספר הטכנולוגי, למצער עובר לחתימה על התוספת הראשונה והתוספת השנייה. באותו עניין טענה התובעת כי המועצה המקומית ערערה שבנגב לא ערכה מכרז כנדרש על פי הדין לגבי ניהול והפעלת בית ספר שבשטחה. בית המשפט המחוזי קבע כי:
"העותרת [התובעת- ב.א.] ניהלה את בית הספר משנת 2006 על פי הסכם שנחתם בינה לבין המועצה ביום 27.7.06 וזאת ללא מכרז... אלא על פי התקשרות ישירה עמה מבלי שניתנה לאחרים האפשרות להציע את מועמדותם. מצב לא תקין זה, ניסתה העותרת לשמר שעה שטענה שלה הסכם בר תוקף עם המועצה... חשוב לציין שהתנהלותה של העותרת גובלת בחוסר תום לב שעה שמצד אחד מנסה לשמר מצב קיים שאינו תקין, כאשר ההתקשרות עמה אינה עומדת בקריטריונים של מכרז או נוהל הקצאות, מצב שלא ניתן להמשיך בו ומצד שני, עושה הכל כדי לטרפד את זכייתה של עמל על פי נוהל ההקצאות...
--- סוף עמוד 27 ---
אין מנוס מלקבל את העתירה, לאור הפגמים המהותיים שנפלו בהתנהלות המועצה, גם בפן הזה שהיה צריך לנהל את ההליך באמצעות מכרז..." (שם, בפס' 9) (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).
105. כאמור, פסק הדין "בעניין ערערה" ניתן בחודש יולי 2009. התוספת הראשונה אשר בגדרה הוארכה תקופת ההתקשרות נושא ההסכם שבין התובעת לבין העירייה ב-4 שנים נוספות וניתנה לעירייה אופציה להארכה של תקופת ההתקשרות ב-4 שנים נוספות ככל שהעירייה לא תודיע במועד המוסכם על סיום ההתקשרות – נחתמה ביום 12.8.2009, דהיינו – כחודש ימים מאוחר יותר. באשר לתוספת השנייה הנוגעת להתקשרות לגבי ניהול והפעלת בית הספר הטכנולוגי, הרי שלטענת התובעת היא נחתמה ביום 13.6.2010 או בסמוך לכך. לכן, ניתן לקבוע כי בנסיבות אלה ידעה התובעת, אשר הייתה צד לפסק הדין "בענין ערערה" שניתן כבר בחודש יולי 2009 בעתירה שהיא עצמה הגישה, ואשר בגדרו קבע בית המשפט כי ניהול והפעלת בית ספר הוא מסוג ההתקשרויות החוזיות המחייבות קיום מכרז, ולו למצער במועדי החתימה על התוספת הראשונה והתוספת השנייה – כי על העירייה מוטלת החובה לקיים מכרז, וכי אין העירייה רשאית ומוסמכת להתקשר עמה ללא קיום מכרז פומבי לניהולם ולתפעולם של בתי הספר. בנסיבות אלה אין מנוס מלדחות טענותיה של התובעת אשר מבקשת להטיל על העירייה בלבד את האחריות להתקשרות החוזית עמה ללא מכרז. אמנם האחריות לקיום מכרז מוטלת בעיקרה על העירייה, אך מכך אין ללמוד כי גופים פרטיים רשאים "לעצום עיניהם" ולהתקשר במודע בהסכמים בלתי חוקיים תוך הטלת האחריות לכך על הרשות המנהלית בלבד. משכך, האחריות לתוצאות הנובעות מהתקשרות בהסכם פסול שכזה – מוטלת על שני הצדדים להסכם, ובמקרה הנוכחי - לא רק על העירייה, מכוח היותה רשות מנהלית, אלא גם על התובעת שהייתה מודעת בזמן אמת לאי-החוקיות שדבקה במערכת ההסכמית.