אלא שהענקת סעד המורה על קיומו של חוזה פסול – נעשית, כפי שהוסבר לעיל, רק במקרים חריגים ואף פסיקת פיצויים ללא אכיפת הסכם פסול מעוררת קשיים משפטיים בלתי מבוטלים. כך למשל קבע כב' הש' דנציגר "בעניין רוזנבלום" כי: "אסתפק בכך שאציין שמתקשה אני לדמיין מקרה בו מתן סעד של פיצויים בגין חוזה שנכרת בניגוד לסעיף 232 לצו או סעיף 203 לפקודת העיריות לא יעמוד בסתירה בולטת ומוחלטת לתכלית שבבסיס הדרישות הצורניות שנקבעו בסעיף זה...". (עניין רוזנבלום, בפס' 36) (ההדגשות אינן במקור – ב.א.) (ר' גם: עניין מ.ג.ן, בפס' כ"ח).
112. רציונל נוסף לכלל השולל את זכותם של הצדדים לחוזה פסול לתבוע פיצויים בגין הפרתו מעוגן בתפיסה לפיה "הפיצויים להם זכאי נפגע מהפרת חוזה מגלמים את היתרונות שהיה אמור להפיק מהחוזה (פיצויי קיום). תכלית דין הבטלות היא לשלול יתרונות אלה מהצדדים לחוזה הפסול, וזאת הן על מנת להרתיע מפני עריכתם של חוזים הנוגדים את טובת הציבור, והן על מנת למנוע מצב בו יצא חוטא נשכר" (ר' ע' גרוסקופף, "חוזה פסול", בעמ' 630) (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).
--- סוף עמוד 30 ---
113. אקדים ואציין כי הגעתי למסקנה שנסיבות המקרה הנוכחי אינן מצדיקות הענקת פיצויי קיום לתובעת. במובן זה, אין התובעת זכאית לתקורות שהייתה אמורה לקבל בהתאם לסעיף 2 לנספח להסכם, ככל שהתקורות מתייחסות לתקופות בהן הפסיקה התובעת לנהל את בתי הספר (לאחר שנת תשע"ב לגבי הטכנולוגי, ולאחר שנת תשע"ד לגבי המקיף).
114. מקובלת עלי עמדתה של התובעת לפיה ההתקשרות עמה לגבי ניהול והפעלת בית הספר המקיף הוארכה ע"י העירייה עד לתום שנת הלימודים תשע"ז. בעניין זה אני סבור כי יש ממש בטענת התובעת לפיה בסעיף 6 בתוספת הראשונה אכן נפלה "טעות סופר", וכי הוסכם בין הצדדים כי על העירייה הוטל להודיע לתובעת על מועד סיום ההתקשרות שביניהן ואי-מימוש האופציה להארכת תקופת ההתקשרות ע"י העירייה עד ליום 1 (אחד) בפברואר בשנת הלימודים תשע"ג, ולא בשנת הלימודים תשע"ד כפי שנכתב בטעות בתוספת הראשונה.
115. ראשית, מר דוד נבות, אשר שימש כמנכ"ל התובעת עד לשנת 2011 הסביר בחקירתו כי כוונת הצדדים הייתה כי ההודעה על סיום ההתקשרות ואי הארכתה תימסר על ידי העירייה טרם חלוף 4 השנים שנקבעו בתוספת הראשונה, ולא לאחר מכן. מר דוד נבות תמך טענתו זו בכך שבפועל התובעת המשיכה להפעיל ולנהל את בית הספר המקיף גם בשנת תשע"ד, ומכאן שתקופת ההתקשרות עם התובעת הוארכה (ר' עמ' 89, ש' 1-25 לפרו'). עדותו של מר דוד נבות נמצאה על ידי מהימנה, ראויה לאמון בית המשפט, ואני מייחס לה משקל מהותי.