40. אכן הבנייה בפועל תומכת במסקנתו זו של האדריכל, למרות שבניתוחו ובמסקנותיו נעלמה מעיניו עובדה מהותית וחשובה לא פחות. לתצהיר הנתבע צורף נספח א' שהינו אישור בערבית מלשכת רישום המקרקעין בחיפה משנת 20.7.40. לפי אישור זה, הבעלים של המגרש עליו נבנה בניין 50 העביר את מלוא זכויותיו במגרש זה לבהאי בעל אזרחות בריטית בשם חסן ג'לאל שהיד (להלן: חסן), כאשר באותו האישור מתואר הנכס שנמכר כחלקת אדמה הנטועה בעצים, וללא זכר לבניין כלשהו. מכאן, סביר להניח כי בניין 50, נבנה ע"י הבעלים החדש, חסן, לפי אותם ההיתרים ועל יסוד אותו מערך מדרגות שתואר לעיל.
41. מהראיות אף עולה כי הדיירים שהתגוררו בבניין 50 היו מוגנים, לרבות בדירת הקרקע אותה רכש הנתבע. בדירה זו התגורר החל משנת 1954 דייר מוגן (תחילה האב ואחריו בנו שהיה חסוי). ביהמ"ש לענייני משפחה בהחלטתו מיום 26.10.16 (תיק 40769-03-16), אשר את ההסכם שנכרת בין הבעלים (יורשי חסן) והדייר המוגן, ובגדרו הוסכם על תום הדיירות המוגנת והחזרת החזקה בדירה זו לידי הבעלים הרשום (נספחים ב, ו-ג לתצהיר הנתבע).
42. עוד יש להזכיר, כי מעיון בנספח א' לתצהיר הנתבע, שהינו נסח הרישום מפנקס הבתים המשותפים נכון ליום 30.12.15, בניין 50 נרשם כבית משותף זאת בשנת 1994, ולדירת הנתבע הוצמדה הקרקע שמקיפה בניין זה בשטח 199 מ"ר.
43. לתצהירו הנתבע גם צרף את החוזה (נספח ב) אשר לפיו הוא רכש את מלוא הזכויות בדירה מאת היורשים של חסן. החוזה נחתם ביום 31.12.15, היינו לפני ההסכם שנכרת עם הדייר המוגן ובגדרו הוסכם אודות פקיעת הדיירות המוגנת.
בחוזה הרכישה אף צוין מפורשות, כי הנתבע רוכש את מלוא זכויותיו של הבעלים הרשום בהתאם לנסח הרישום (היינו זכויות הבעלות בדירה ובקרקע) זאת בכפיפות לזכויותיו של הדייר המוגן. הדברים נכתבו בסע' 3 להסכם בזו הלשון :" ידוע לקונה כי הדירה מושכרת בשכירות מוגנת על פי חוק הגנת הדייר, לדייר מוגן, ומשכך רוכש הדירה בכפוף לזכויות הדייר המוגן, ויקבל בדירה רק את החזקה המשפטית". כאמור, אחרי תקופה קצרה בהסכמת הדייר המוגן הדירה פונתה והחזקה הועברה לידי הנתבע.
44. לעיל עמדתי על קורותיו של בניין 50 עד לימינו אלו, אך במקביל חלו שינויים גם בבניין 52. לעניין בניין 52 התמונה לא התבהרה דיה, עם זאת מהראיות שהובאו, ובעיקר עדותו של מר' יוחאי ארצי, אשר שמש כמנהל סניף חיפה של חברת הכשרת הישוב בין השנים 1990 ועד 2015, עולה כי בניין זה לרבות המגרש עליו בנוי היו בבעלות המדינה, ונמכרו בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת לחברת הכשרת הישוב (עמ' 25, ש' 30 לישיבה מיום 25.1.18). בעניין בניין זה ניתן בשנת 1974 צו לרישומו כבית משותף (נ/3). במרוצת השנים הכשרת הישוב מכרה את כל הדירות בבניין עד לשנת 1990, כניסת העד מר' יוחאי ארצי לתפקידו, למעט דירת התובעים. בדירה זו ועד סמוך לפני מכירתה לפיליפ ורחל התגוררה בה דיירת מוגנת (עמ' 26, ש' 10 לישיבה מיום 25.1.18).