37. מסקנה זו מתחזקת נוכח עדותו מטעם המדינה של שמואל מרדכי, המפקח על היהלומים, על אודות קודמו בתפקיד, מר עודי שנטל. על פי עדותו של מרדכי, בשנת 2000 שימש מר שנטל כמפקח על היהלומים (פרוטוקול הדיון מיום 9.3.2014, עמ' 36, שורות 19-16). בנוסף, החל משלב מסויים הוא שימש גם כמנהל קרן השיווק במקביל לתפקידו כמפקח על היהלומים (שם, עמ' 53, שורות 19-18). כאן המקום לציין כי סעיף 2(א) לצו הפיקוח על יהלומים, יבואם ויצואם, תשל"ט-1979 קובע כי "לא יעסוק אדם ביהלומים, לא ייצר, לא יסחור, לא ייבא ולא ייצא יהלומים ... אלא לפי רשיון בכתב מאת המפקח ובהתאם לתנאי הרשיון או לפי היתר מיוחד בכתב וחד פעמי מאת המפקח". כמו כן, תוקפו של רישיון הוא לשנה אחת וחידושו נדרש מדי שנה (סעיפים 3 ו-4 לצו הפיקוח). אין מחלוקת בין הצדדים כי שתי החברות עסקו בייצור יהלומים ועל כן היו בעלות רישיון. אם כן, חברה ב' נדרשה לחדש רישיונה מדי שנה ומי שעמד בראש הקרן הוא שנדרש לבקשותיה לחידוש רישיון. במסגרת עדותו נשאל מרדכי האם ייתכן כי שנטל ידע על אודות חברה ב' ובדק את קשריה לחברה א' (פרוטוקול הדיון, עמ' 54-53, שורות 32-18, 2-1):
"ש: זה נכון שאודי שנטל המפקח הקודם, היה גם מנהל הקרן במקביל?
ת: כן...
ש: כלומר, שאם אודי שנטל היה גם מפקח על היהלומים וגם מנהל הקרן, אז כן היה מידע שעבר ביניהם כי זה אותו אדם?
ת: אני אומר, שאם היית בא ואומר לפני שש שנים שהחברה הנוכחית של השותפים הולכת להקים פעילות אחרת, לא הייתי נכנס לעומק הדברים. עכשיו למדתי מהסיפור הזה שלא צריך לסמוך רק על עצמך.
ש: כתבת פה בתצהירך, שאין מעבר מידע ביניהם?
ת: לא היה מעבר מידע.
ש: ואם היה מדובר באותו אדם?
ת: לא בטוח שהוא נתן דעתו לכך בשלבים הרלוונטיים.
ש: יכול להיות שהוא בדק וראה שהכול בסדר?
ת: יכול להיות".
למרות זאת, בחרה המדינה שלא להביא את מר שנטל להעיד מטעמה האם ידע על דבר קיומה של חברה ב' או בדבר מועד הקמת יחידת הגבייה, לדוגמה. כידוע, אי הבאתו של עד רלוונטי יוצרת הנחה כי לוּ הושמע העד היה בכך לתמוך בגרסת היריב והסיבה לאי הבאתו היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ראו, למשל: ע"א 3523/15 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פס' 27 (19.3.2017); ע"א 2076/09 ח.י בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, [פורסם בנבו] פס' 32 (2.9.2010); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 31 (2006)). בנסיבות המקרה, דומה כי העדתו של מר שנטל הייתה חשובה במיוחד להוכחת טענת המדינה לגבי אפשרות גילוי דבר קיומה של חברה ב' על ידי המדינה, ומכל מקום נטל ההוכחה מוטל עליה, כאמור (יצוין כי המערערים טענו שביקשו ממר שנטל להעיד מטעמם אך זה סירב). לפיכך, אי העדתו של מר שנטל מקימה חזקה כי דבריו היו תומכים בגרסת המערערים. במצב דברים זה, קשה עד בלתי אפשרי להלום את טענת המדינה כי דבר קיומה של חברה ב' נודע לה רק בשנת 2010. אך אף אם נקבל טענה זו, ישנן רגליים מוצקות לסברה כי הדבר עולה כדי עצימת עיניים, אשר דינה כדין ידיעה ממשית (ראו: עניין מידל איסט, עמ' 871).