פסק-דין
השופט ד' מינץ:
לפנינו שלושה ערעורים המופנים נגד פסק דין מיום 23.12.2015 ופסק דין משלים מיום 26.11.2017 של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 16382-03-12 [פורסם בנבו] (כב' השופט ר' יעקובי). עניינם של שני פסקי הדין בכספי מענק שניתנו על ידי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה למערערת בע"א 1206/16 לטובת עידוד השיווק בחו"ל.
הרקע העובדתי
1. משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (להלן: משרד התמ"ת או המדינה) הפעיל במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת את הקרן לעידוד השיווק לחו"ל (להלן: הקרן או קרן השיווק), על פי הוראת מנכ"ל 5.9 – הקרן עידוד השיווק לחו"ל (להלן: חוזר המנכ"ל). אחת ממטרות הקרן הייתה הגדלת הייצוא מישראל על ידי השתתפות בסיכון שנוטל על עצמו יצואן בפעילותו לקידום השיווק לחו"ל, באמצעות מתן מענק כספי המשולם לחברות המבקשות ועומדות בקריטריונים שנקבעו.
2. על פי חוזר המנכ"ל, כאשר הכנסותיה מייצוא של חברה שקיבלה מענק מהקרן עוברות את סכום הבסיס אשר נקבע בשנה הראשונה בה אושרה תכנית המענק (להלן: סכום הבסיס), על החברה להשיב את המענק לקרן באמצעות תשלום תמלוגים למשרד התמ"ת בשיעור של 3% מהגידול בסכום הייצוא, באותה השנה, לעומת סכום הבסיס. זאת עד להשלמת החזר מלוא המענק שניתן לה (להלן: התמלוגים). מנגד, כל עוד ההכנסות מייצוא לא עוברות את סכום הבסיס שנקבע, החברה אינה נדרשת להשיב את כספי המענק.
3. חברת סמואל – רוזנבאום (1992) בע"מ, המערערת בע"א 1206/16 (להלן: החברה או חברה א'), אשר עסקה בסחר ביהלומים, פנתה בשנת 1993 לקרן השיווק, בבקשה לקבלת מענק לטובת ייצוא לחו"ל בכפוף לתכנית השיווקית שצורפה לבקשה. לאחר בחינה מקצועית של הנהלת הקרן, אושרו תכנית השיווק ונקבע גובה המענק שיינתן. בין השנים 1996-1993 פנתה חברה א' לקרן השיווק בשלוש בקשות נפרדות לקבלת מענק כספי לטובת שיווק פעילותה ועסקיה בחו"ל. בסופו של דבר, העבירה קרן השיווק לחברה א' מענקים בסך כולל של 959,385 דולר ארה"ב. סכום הבסיס שנקבע לחברה עמד על סך של 38,568,070 דולר, שהוא סכום הייצוא של החברה בשנת 1993.
4. בין השנים 2000-1994 חברה א' לא עברה את סכום הבסיס, ועל כן לא נדרשה לשלם תמלוגים למשרד התמ"ת. אלא שבבירור שנערך במועד מאוחר על ידי המדינה התגלה כי בשנת 1999 הפסיקה חברה א' את פעילותה, ובסמוך להפסקת פעילותה החלה לפעול חברת סמואל רוזנבאום (1999) בע"מ, מערערת 1 בע"א 1693/16 (להלן: חברה ב'). דו"ח המכס של חברה ב' העלה כי בשנת 2000, שנת פעילותה הראשונה, היא ייצאה סחורה בשווי של 47,498,941 דולר. בנוסף, לטענת המדינה, בשנת 2006 העבירו בעלי המניות בחברה ב' את הפעילות לחברת סמרוז בע"מ, מערערת 2 בע"א 1693/16 (להלן: חברה ג'), וגם היא דיווחה על הכנסות בסכומים הגבוהים בעשרות מיליוני דולרים מסכום הבסיס שנקבע לחברה א'.
5. טענת המדינה הייתה כי בעלי מניותיה של חברה א' העבירו את פעילותה לחברות אחרות על מנת להימנע מתשלום תמלוגים, ועל כן הוגשה תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בירושלים. בתביעה נטען כי שלוש החברות ושניים מנושאי המשרה בהן, אילן סמואל ואשר רוזנבאום, המערערים בע"א 1713/16 (להלן: סמואל ו-רוזנבאום בהתאמה; לשם הנוחות, כלל הנתבעים יכונו מעתה ואילך המערערים), הפרו הפרה יסודית את הוראות ההסכם שנחתם בין חברה א' לבין משרד התמ"ת בכל הנוגע להשבת כספי המענקים שניתנו לחברה א' מקרן השיווק. זאת, תוך ביצוע מעשה מרמה בהקמת חברות ב' ו-ג' והעברת פעילות חברה א' אליהן. הסעד שהתבקש על-ידי המדינה היה החזר המענק שניתן לחברה א' שעמד נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, על סך של 6,705,816 ש"ח. לחלופין, התבקש בית המשפט להורות לכלל המערערים לשלם את התמלוגים אותם נדרשה חברה א' להעביר, שעמדו על סך של 4,451,065 ש"ח.
פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי
6. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המדינה כי במקרה דנא בוצעה תרמית, שתכליתה הייתה להביא לכך שלא יועברו למדינה התמלוגים שהיה על חברה א' לשלם לה. מסקנה זו התבססה על שלושה אדנים: ראשית, אילו הפעילות שייחסו המערערים לחברות ב' וג' הייתה מבוצעת על-ידי חברה א', זו הייתה נדרשת לשלם למדינה תמלוגים בהתאם להיקף המכירות בפועל של חברה ב' או של חברה ג' ובהתחשב בסכום הבסיס שנקבע; שנית, המערערים לא הצליחו לשכנע שהרווחים עליהם דיווחו חברות ב' ו-ג' בשנות פעילותן הראשונות נבעו מביצוע מהלכים עסקיים אמיתיים שלהן ולא מהעברה מלאכותית של פעילות חברה א' תחילה לחברה ב' ולאחר מכן לחברה ג'; לבסוף, סמואל ורוזנבאום לא קיימו את חובת הדיווח שהוטלה עליהם בהתאם להסכם, לדווח על כל שינוי מהותי בפעילות החברה. כך, נמנעו סמואל ורוזנבאום מלדווח שחברה א' הפסיקה פעילותה בשנת 1999.
7. אחת מטענות ההגנה המשמעותיות שהועלו הייתה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנותה, מכיוון שהמועד, לכאורה, לתחילת תשלומי התמלוגים למדינה היה בשנת 2000 ואילו התביעה הוגשה רק בשנת 2011, בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) לתביעות מסוג זה – שבע שנים (סעיף 5 לחוק). לעומת זאת, המדינה טענה כי נודע לה על פעולותיהם של המערערים רק בשנת 2010, והידיעה המאוחרת נבעה ממעשי התרמית המיוחסים למערערים. לפיכך, חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אשר קבע בנוסחו אז כי "הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה" (להלן: הדין הישן). לאחר בחינת טענות הצדדים דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות וקבע כי למדינה נודע על התרמית רק בשנת 2010 ולכן התביעה לא התיישנה.
8. יצוין כי במהלך ניהול ההליכים השתנה נוסחו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות (חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5), התשע"ה-2015; להלן: הדין החדש). בנוסחו החדש קובע הסעיף כדלקמן:
"מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, 'הטעיה' – לרבות בדרך של אי גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".
המערערים טענו לתחולה רטרואקטיבית של הדין החדש. בית המשפט דחה את טענה זו אך קבע כי גם לפי הדין החדש לא התיישנה תביעת המדינה.
9. באשר לסעד המבוקש נקבע כי המדינה אינה זכאית להשבת המענקים אלא לסעד החלופי שביקשה, היינו לשיעור התמלוגים המגיעים לה מכוח ההסכם. לכן, בסופו של דבר מצא בית המשפט כי יש לראות את המערערים כולם כחטיבה אחת לעניין החיובים כלפי המדינה וחייבם לשלם, ביחד ולחוד, סך של 4,451,065 ש"ח וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 400,000 ש"ח.
פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי
10. על פסק הדין האמור הוגשו לבית משפט זה ערעורים על ידי כלל הצדדים. המערערים ערערו על כך שחויבו כלפי המדינה, והמדינה ערערה על כך שלא נתקבל הסעד העיקרי לו תבעה – השבת מלוא המענקים. כן ביקשו סמואל ורוזנבאום להתיר להם לצרף ראיה חדשה במסגרת הערעור בדמות פרוטוקולי חקירה של מר סמואל ששון במסגרת ערעורי מס שנדונו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר נטען כי יש בהם כדי לסתור את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. לאחר עיון בפסק הדין ושמיעת טיעוני הצדדים, הוחלט כי לא ניתן לדון בטענות הצדדים לעומקן ללא הנמקה מפורטת יותר של בית המשפט המחוזי את פסק דינו. כן נדחתה הבקשה להוספת ראיה (החלטות מיום 27.7.2017). לפיכך, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן פסק דין משלים, במסגרתו יתייחס ביתר פירוט לעניינים הבאים: תמיכת המסקנה שהעסקה שנרקמה בין חברה א' לחברה ב' הייתה בתרמית בחומר הראיות; פער ההכנסות בין חברה א' לבין חברה ב'; הבעלות הפורמלית והמעשית של חברה א' לעומת חברה ב', תוך התייחסות מפורשת לחלקיהם של סמואל ורוזנבאום בבעלות החברות; העברת הפעילות העסקית של חברה א' לחברה ב' ותחומי העיסוק שלהן; מקורה של חובת הגילוי או הדיווח באשר לשינוי בפרטי ובפעילות חברה א' ואי מילוי חובה זו על-ידה ועל ידי סמואל ורוזנבאום; התשתית הכוללת התומכת במסקנה שהתביעה לא התיישנה; התשתית הראייתית התומכת במסקנה כי המדינה אינה זכאית לסעד העיקרי אותו תבעה – היינו השבת המענקים ששולמו על-ידה.
11. ביום 26.11.2017 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי (להלן: פסק הדין המשלים). באשר לתרמית, עמד בית המשפט המחוזי על כך שהעדים מטעם המדינה העידו כי בלתי סביר ואף בלתי אפשרי שחברה שזה עתה הוקמה (חברה ב'), ללא כל תשתית שיווקית, תגיע להיקפי מסחר כה גדולים (כ-47 מיליון ש"ח) כבר בשנת פעילותה הראשונה. לעמדת העדים מטעם המדינה, מדובר בפועל במעשי תרמית, שבוצעו על ידי סמואל ורוזנבאום, שעניינם בהעברת הידע, הקשרים והתשתית השיווקית והמסחרית שצברה חברה א' במהלך השנים לחברה ב'. זאת, בין היתר, כדי לחמוק מתשלום התמלוגים. עוד צוין, כי גם עדותו של העד המומחה מטעם המערערים, מר אברהם דסקל, שאישר כי היקף המכירות של חברה ב' בשנת פעילותה הראשונה הוא "כמעט בלתי אפשרי", מחזקת את טענת המדינה לתרמית. בניגוד לכך, המערערים לא הגישו מסמכים לתמיכה בטענותיהם כי אין המדובר בתרמית. בנוסף, בחקירתו לא הצליח רוזנבאום להוכיח שונוּת בין החברות לעניין הספקים או הלקוחות שלהן. נקבע כי ממכלול הראיות עולה רצף פעילות בין כל המעורבים ללא ניתוק אמיתי של הקשר העסקי ביניהם והתחלה של פעילות חדשה ושונה על-ידי חברה ב' ולאחר מכן על-ידי חברה ג'.
12. באשר לבעלות הפורמלית והמעשית בחברות א' ו-ב'. בית המשפט ציין כי ב-99 מניות רגילות מתוך 100 מניותיה של חברה א' מחזיקה חברת ס.ר.ד. יהלומים (אחזקות) 1995 בע"מ (להלן: ס.ר.ד. אחזקות). במניה הנוספת מחזיקה חברת ס.ר.ד. יהלומים (נאמנות) 1994 בע"מ. בעלי המניות בס.ר.ד. אחזקות הם שלושה: סמואל מחזיק ב-15 מניות; רוזנבאום מחזיק ב-15 מניות; חברת דיטיק אינטרנשיונל, חברה זרה בשליטתו של מר ג'ק בייטנר (להלן: בייטנר), מחזיקה ב-70 מניות. מהאמור עולה, כי סמואל ורוזנבאום החזיקו בשרשור ב-14.85% ממניותיה של חברה א'. כמו כן, בעת הקמת חברה ב' ביום 15.12.1999 החזיקו סמואל ורוזנבאום במניותיה בחלקים שווים. אלא שנוכח התנהלותם של סמואל ורוזנבאום, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי הם שימשו הלכה למעשה כ"בעלים המעשיים" של החברות, ללא קשר לשיעור ההחזקות שלהם.
13. לעניין העברת הפעילות העסקית מחברה א' אל חברה ב' ותחומי העיסוק שלהן, ציין בית המשפט כי הוא מקבל את עמדת המדינה לפיה אין כל נפקות לשינויים הנטענים על ידי סמואל ורוזנבאום בסוגי היהלומים או במדינות אליהן מיוצאים היהלומים. בהתאם לחוזר המנכ"ל, התמלוגים אמורים היו להיות משולמים למדינה, ללא קשר לפרטים הטכניים או הגיאוגרפיים של פעילות החברה. בנוסף, סמואל ורוזנבאום לא הצביעו על הצדקות כלכליות או עסקיות לשינויים שחלו בפעילות. במצב דברים זה, קבע בית המשפט, כי יש להשקיף על השינויים והתמורות כניסיון נוסף ליצור מראית עין של שינויים בהעברת הפעילות בין החברות, בשעה שאין לכך כל הצדקה אמיתית.
14. באשר לטענת ההתיישנות. בית המשפט חזר וציין כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא המועד בו ידעה המדינה בפועל שבוצעה תרמית או הונאה ויש לה עילת תביעה בשל כך. על פי הדין הישן, לא יתחיל מרוץ ההתיישנות לפני שנודע לתובע על אודות ביצוע התרמית או האונאה. מחומר הראיות עלה כי המועד הראשון בו הייתה חייבת חברה א' בתשלום תמלוגים למדינה היה בשנת 2000. עוד הוכח כי המדינה ידעה על העברת הפעילות מחברה א' לחברות ב' ו-ג' בשנת 2011 ולכל המוקדם בשנת 2010. זאת בעקבות הקמת מנגנון איתור ובקרה מטעם המדינה בנוגע לחברות שקיבלו מענקים מהקרן. בית המשפט מצא כי בנסיבות אלו המערערים לא הצליחו לבסס את טענתם כי חלה על המדינה חובת בדיקה וגילוי, ומכל מקום לא ניתן היה לגלות את מעשי המערערים בזמן אמת.
15. לבסוף, התייחס בית המשפט בפסק דינו המשלים לתשתית הראייתית התומכת במסקנה כי המדינה אינה זכאית לסעד הנובע מביטול ההסכם – השבת המענקים. בהתאם לחוזר המנכ"ל, הממצאים שנקבעו בנוגע להתנהלות המערערים אינם מביאים מאליהם לביטול אוטומטי של ההסכם ולהטלת חובת השבה על המערערים. לשם כך נדרש מהלך אקטיבי מצד המדינה, הכולל שימוע, ולאחר מכן מעשה של ביטול. במקרה דנא, אין מחלוקת בין הצדדים כי לא התקיים כל הליך שימוע וגם לא ניתנה על ידי המדינה הודעת ביטול בסמוך לגילוי מעשי התרמית על-ידי המערערים.
לאחר מתן פסק הדין המשלים, התבקשנו על-ידי החברות לקבוע דיון המשך בשלושת הערעורים, ולהלן תמצית טענות הצדדים.
טענות המערערים בע"א 1713/16 – סמואל ורוזנבאום
16. סמואל ורוזנבאום טוענים לשלוש שגיאות עקרוניות שנפלו לטענתם בשני פסקי הדין של בית המשפט המחוזי: התיישנות התביעה; קיומה של תרמית; הטלת אחריות אישית עליהם.
17. התיישנות התביעה: לטענתם, בהתאם להלכה הפסוקה היה על בית המשפט לבחון האם תביעת המדינה התיישנה לפי הדין הישן. ככל שהתשובה לשאלה זו היא חיובית, היה עליו לדחותה מחמת התיישנות. ככל שהתביעה לא התיישנה על-פי הדין הישן, נדרש בית המשפט לבחון האם התיישנה התביעה על-פי הדין החדש. אולם, לשיטתם, בית המשפט לא עשה כן ובכך נפלה שגגה בפסק דינו. בהקשר זה, טוענים השניים כי הדין הישן והדין החדש יוצרים הסדרים שונים בתכלית, המצריכים הוכחת רכיבים שונים ובחינה שונה ונפרדת של נסיבות העניין. וביתר פירוט, נטען כי בית המשפט לא בחן את התנהגות המערערים לאחר התגבשות עילת התביעה; קיום קשר סיבתי בין התנהלותם לבין אי הגשת התביעה; האם הם פעלו ביודעין. לטענתם, בהתאם לדין החדש, התביעה התיישנה, שכן לא הוכח קיומו של אלמנט פסול שנעשה לאחר היווצרות עילת התביעה. גם על-פי הדין הישן, לשיטתם, התיישנה התביעה, זאת משום שהוראת סעיף 7 לחוק מטילה על המדינה בענייננו את הנטל להוכיח את ביצועה של תרמית ואת המועד שבו נודע לה עליה. אולם, המדינה לא עמדה בנטל זה. העדים מטעם המדינה הודו במסגרת עדויותיהם כי אין להם אסמכתא או ידיעה אישית בדבר מועד גילוי התרמית. לפיכך, קביעתו של בית המשפט כי דבר התרמית התגלה רק בשנת 2010 אין לה על מה להיסמך.