5. טענת המדינה הייתה כי בעלי מניותיה של חברה א' העבירו את פעילותה לחברות אחרות על מנת להימנע מתשלום תמלוגים, ועל כן הוגשה תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בירושלים. בתביעה נטען כי שלוש החברות ושניים מנושאי המשרה בהן, אילן סמואל ואשר רוזנבאום, המערערים בע"א 1713/16 (להלן: סמואל ו-רוזנבאום בהתאמה; לשם הנוחות, כלל הנתבעים יכונו מעתה ואילך המערערים), הפרו הפרה יסודית את הוראות ההסכם שנחתם בין חברה א' לבין משרד התמ"ת בכל הנוגע להשבת כספי המענקים שניתנו לחברה א' מקרן השיווק. זאת, תוך ביצוע מעשה מרמה בהקמת חברות ב' ו-ג' והעברת פעילות חברה א' אליהן. הסעד שהתבקש על-ידי המדינה היה החזר המענק שניתן לחברה א' שעמד נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, על סך של 6,705,816 ש"ח. לחלופין, התבקש בית המשפט להורות לכלל המערערים לשלם את התמלוגים אותם נדרשה חברה א' להעביר, שעמדו על סך של 4,451,065 ש"ח.
פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי
6. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המדינה כי במקרה דנא בוצעה תרמית, שתכליתה הייתה להביא לכך שלא יועברו למדינה התמלוגים שהיה על חברה א' לשלם לה. מסקנה זו התבססה על שלושה אדנים: ראשית, אילו הפעילות שייחסו המערערים לחברות ב' וג' הייתה מבוצעת על-ידי חברה א', זו הייתה נדרשת לשלם למדינה תמלוגים בהתאם להיקף המכירות בפועל של חברה ב' או של חברה ג' ובהתחשב בסכום הבסיס שנקבע; שנית, המערערים לא הצליחו לשכנע שהרווחים עליהם דיווחו חברות ב' ו-ג' בשנות פעילותן הראשונות נבעו מביצוע מהלכים עסקיים אמיתיים שלהן ולא מהעברה מלאכותית של פעילות חברה א' תחילה לחברה ב' ולאחר מכן לחברה ג'; לבסוף, סמואל ורוזנבאום לא קיימו את חובת הדיווח שהוטלה עליהם בהתאם להסכם, לדווח על כל שינוי מהותי בפעילות החברה. כך, נמנעו סמואל ורוזנבאום מלדווח שחברה א' הפסיקה פעילותה בשנת 1999.
7. אחת מטענות ההגנה המשמעותיות שהועלו הייתה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנותה, מכיוון שהמועד, לכאורה, לתחילת תשלומי התמלוגים למדינה היה בשנת 2000 ואילו התביעה הוגשה רק בשנת 2011, בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) לתביעות מסוג זה – שבע שנים (סעיף 5 לחוק). לעומת זאת, המדינה טענה כי נודע לה על פעולותיהם של המערערים רק בשנת 2010, והידיעה המאוחרת נבעה ממעשי התרמית המיוחסים למערערים. לפיכך, חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אשר קבע בנוסחו אז כי "הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה" (להלן: הדין הישן). לאחר בחינת טענות הצדדים דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות וקבע כי למדינה נודע על התרמית רק בשנת 2010 ולכן התביעה לא התיישנה.