תחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות
34. במסגרת הערעורים טענו המערערים גם נגד פסיקתו של בית המשפט המחוזי לעניין התיישנות התביעה. כאמור, עילת התביעה נולדה בשנת 2000, כאשר סכום הייצוא של חברה ב' היה גבוה מסכום הבסיס שנקבע לחברה א', בעוד התביעה הוגשה רק בשנת 2012. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדת עילת התובענה", ולפי סעיף 5 לחוק, תקופת ההתיישנות של תביעה שאינה במקרקעין עומדת על שבע שנים. לפיכך, לכאורה, הוגשה התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות.
35. על מנת לעצור את מירוץ ההתיישנות, ביקשה המדינה להסתמך על סעיף 7 לדין הישן. על פי סעיף זה, מועד תחילת ההתיישנות הוא ביום שבו נודעה לתובע התרמית, ידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית (ראו: ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861 870 (1989) (להלן: עניין מידל איסט); טל חבקין התיישנות 150 (2014) (להלן: חבקין)). כידוע, משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מודה כי חלפה התקופה אך בד בבד טוען לקיומם של אחד מן החריגים לתקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המבססות את החריגים כאמור (ראו: ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 283 (1990); ע"א 523/12 אסמאעיל נ' לשכת הסדר מקרקעין, [פורסם בנבו] פסקה 4 לחוות דעתו של השופט הנדל (15.1.2014)). באשר לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, הטוען לקיומו של החריג הקבוע בו נדרש לפרט ולהוכיח מהו המועד בו נודע לו בפועל על דבר קיומה של התרמית (ראו: עניין מידל איסט, עמ' 870; ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 24 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (20.8.2017)) או למצער על מועד שלפניו לא יכל לדעת על אודות התרמית. כל פרשנות אחרת תפר את ה"איזון העדין" אותו מיועדים דיני ההתיישנות ליצור בין האינטרסים המנוגדים של התובע הפוטנציאלי ושל הנתבע הפוטנציאלי, תוך שמירת האינטרס של כלל הציבור (ראו: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 558-557 (1984)). אם לא כן, יוכל התובע להימנע מהצגת מועד גילוי דבר התרמית ולהאריך על ידי כך את תחילתו של מירוץ ההתיישנות. לכן, על מנת ליהנות מתחולת החריג, היה על המדינה לפרט ולהוכיח מתי נודע לה דבר התרמית הנטענת על-ידי המערערים. ברם, המדינה לא עמדה בנטל זה.
36. המדינה טענה במסגרת כתב התביעה כי "בחלוף השנים, ערכה התובעת פרויקט איתור חברות בקרן השיווק. במסגרת הפרויקט נודע לתובעת, אך לאחרונה, כי קיימת חברה בשם כמעט זהה לשמה של חברה א'", ובמסגרת תצהיר העדות הראשית של ארבל לוין, האחראי על קרן השיווק, נכתב כי פרויקט האיתור החל בשנת 2011 (עמ' 5 לתצהירו). על בסיס טענות אלה קבע בית המשפט המחוזי כי למדינה נודע על התרמית בשנת 2010 לכל המוקדם. אולם, קביעה זו אינה נתמכת בחומר הראיות. כך, במסגרת חקירתו הנגדית נשאל מר לוין באשר למועד בו נודע למדינה על קיומה של חברה ב':
"ת: אני לא יודע, בסביבות 2010 נדמה לי. אני לא זוכר.
ש: לא לפני 2010?
ת: אציין כי ספציפית על החברה הנדונה איני יודע. מ-2007 התחלנו לבצע בדיקות עומק על חברות שלא דיווחו לקרן ואתם אחת החברות. אני לא יודע אם הגיעו אל הנתבעת ב-2007. יש אלפי חברות...
ש: מתי נודע לכם כי העבירה פעילות? (חברה א' – ד.מ.)
ת: לאחר שקראו את הכתבה, איני יודע באיזה שנה – זה היה באזור 2010. בדקו את החברה ואת החברות האחרות וראו כי אכן יש חוב...
ש: מי ראה?
ת: אותם אנשים, לדעתי זה בא ממחלקת גבייה, העלו את הנושא, אני לא הייתי אז. אני יודע שכך קרו הדברים. מה שראו בעיתון עורר אותם והם בדקו וכן מצאו כי יש חברה נוספת שהוקמה על אותו שם, באותו מקום. אני לא יכול להעיד בדיוק על השנה שבה גילו את זה" (ההדגשות הוספו – ד.מ.)
הנה כי כן, מר לוין העיד כי אין לו כל ידיעה בנוגע למועד גילוי דבר קיומה של חברה ב'. מלבד תצהירו של לוין, לא הגישה המדינה כל ראיה נוספת המצביעה על המועד בו נודע לה בפועל דבר קיומה של חברה ב'. יצוין, כי המדינה טענה כי עובר להקמת יחידת הפיקוח לא יכלה לדעת על דבר התרמית. אולם, גם כאן, לא הביאה המדינה כל ראיות או מסמכים המעידים על מועד הקמת יחידת הפיקוח. אדרבה, במסגרת הסיכומים המשלימים שהוגשו במסגרת הערעורים נטען כי "מהעדויות עלה כי רק בעקבות הקמתו של מנגנון איתור ובקרה של הקרן בשנת 2006-2005, שבדק באופן אקטיבי חברות שקיבלו מענקים, התגלה מעשה התרמית ... מנגנון האיתור ערך אלפי בדיקות של חברות והגיע לגילוי בנוגע לחברות הנדונות לכל המוקדם בשנת 2010" (פסקה 41 לסיכומים המשלימים מטעם המדינה; ההדגשה הוספה – ד.מ.). עולה, אם כך, כי המדינה אף אינה מסוגלת להצביע על השנה בה הוקמה יחידת הפיקוח האמורה, לא כל שכן על מועד מדויק. פשיטא כי אף במקרה של תרמית או אונאה, נדרש מירוץ ההתיישנות להתחיל במועד כלשהו. משעה שלא עמדה המדינה בנטל ההוכחה המוטל עליה, אין מקום להחיל את החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות ולכן הוגשה התביעה בתום תקופת ההתיישנות.
37. מסקנה זו מתחזקת נוכח עדותו מטעם המדינה של שמואל מרדכי, המפקח על היהלומים, על אודות קודמו בתפקיד, מר עודי שנטל. על פי עדותו של מרדכי, בשנת 2000 שימש מר שנטל כמפקח על היהלומים (פרוטוקול הדיון מיום 9.3.2014, עמ' 36, שורות 19-16). בנוסף, החל משלב מסויים הוא שימש גם כמנהל קרן השיווק במקביל לתפקידו כמפקח על היהלומים (שם, עמ' 53, שורות 19-18). כאן המקום לציין כי סעיף 2(א) לצו הפיקוח על יהלומים, יבואם ויצואם, תשל"ט-1979 קובע כי "לא יעסוק אדם ביהלומים, לא ייצר, לא יסחור, לא ייבא ולא ייצא יהלומים ... אלא לפי רשיון בכתב מאת המפקח ובהתאם לתנאי הרשיון או לפי היתר מיוחד בכתב וחד פעמי מאת המפקח". כמו כן, תוקפו של רישיון הוא לשנה אחת וחידושו נדרש מדי שנה (סעיפים 3 ו-4 לצו הפיקוח). אין מחלוקת בין הצדדים כי שתי החברות עסקו בייצור יהלומים ועל כן היו בעלות רישיון. אם כן, חברה ב' נדרשה לחדש רישיונה מדי שנה ומי שעמד בראש הקרן הוא שנדרש לבקשותיה לחידוש רישיון. במסגרת עדותו נשאל מרדכי האם ייתכן כי שנטל ידע על אודות חברה ב' ובדק את קשריה לחברה א' (פרוטוקול הדיון, עמ' 54-53, שורות 32-18, 2-1):
"ש: זה נכון שאודי שנטל המפקח הקודם, היה גם מנהל הקרן במקביל?
ת: כן...
ש: כלומר, שאם אודי שנטל היה גם מפקח על היהלומים וגם מנהל הקרן, אז כן היה מידע שעבר ביניהם כי זה אותו אדם?
ת: אני אומר, שאם היית בא ואומר לפני שש שנים שהחברה הנוכחית של השותפים הולכת להקים פעילות אחרת, לא הייתי נכנס לעומק הדברים. עכשיו למדתי מהסיפור הזה שלא צריך לסמוך רק על עצמך.
ש: כתבת פה בתצהירך, שאין מעבר מידע ביניהם?
ת: לא היה מעבר מידע.
ש: ואם היה מדובר באותו אדם?
ת: לא בטוח שהוא נתן דעתו לכך בשלבים הרלוונטיים.
ש: יכול להיות שהוא בדק וראה שהכול בסדר?
ת: יכול להיות".
למרות זאת, בחרה המדינה שלא להביא את מר שנטל להעיד מטעמה האם ידע על דבר קיומה של חברה ב' או בדבר מועד הקמת יחידת הגבייה, לדוגמה. כידוע, אי הבאתו של עד רלוונטי יוצרת הנחה כי לוּ הושמע העד היה בכך לתמוך בגרסת היריב והסיבה לאי הבאתו היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ראו, למשל: ע"א 3523/15 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פס' 27 (19.3.2017); ע"א 2076/09 ח.י בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, [פורסם בנבו] פס' 32 (2.9.2010); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 31 (2006)). בנסיבות המקרה, דומה כי העדתו של מר שנטל הייתה חשובה במיוחד להוכחת טענת המדינה לגבי אפשרות גילוי דבר קיומה של חברה ב' על ידי המדינה, ומכל מקום נטל ההוכחה מוטל עליה, כאמור (יצוין כי המערערים טענו שביקשו ממר שנטל להעיד מטעמם אך זה סירב). לפיכך, אי העדתו של מר שנטל מקימה חזקה כי דבריו היו תומכים בגרסת המערערים. במצב דברים זה, קשה עד בלתי אפשרי להלום את טענת המדינה כי דבר קיומה של חברה ב' נודע לה רק בשנת 2010. אך אף אם נקבל טענה זו, ישנן רגליים מוצקות לסברה כי הדבר עולה כדי עצימת עיניים, אשר דינה כדין ידיעה ממשית (ראו: עניין מידל איסט, עמ' 871).
אם כן, מירוץ ההתיישנות החל כבר בשנת 2001, השנה הראשונה בה חלה על המערערים חובה לדווח על ייצוא בהיקף שעלה על סכום הבסיס, והתביעה הוגשה רק בשנת 2012. לכאורה אפוא תביעת המדינה התיישנה במלואה. אולם, לעמדתי, התביעה לא התיישנה כולה.
38. רובה ולא כולה, על שום מה? התרמית שביצעו המערערים הייתה למעשה אירוע עוולתי מתמשך אשר יצר עילות תביעה מתחדשות, ולא מעשה עוולתי נקודתי שאירע בשנת 2001, עת נמנעו המערערים מלדווח על הכנסות חברה ב' בפעם הראשונה. לסיווג זה חשיבות לעניין דין ההתיישנות החל בענייננו. על פי ההלכה הפסוקה, כאשר האירוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא אירוע מתמשך המוליד עילות תביעה בזו אחר זו, כל עוד נמשכת הפגיעה, אין התובענה חסומה, ככל שעניינה עילות תביעה שמצויות מבחינת מועד היווצרותן בתוך תחומי תקופת ההתיישנות, אף אם מעשי העוולה הראשונים התיישנו זה מכבר (ראו: ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525 (2008); ע"א 35/71 חב' ישראל אוסטרליה להשקעות נ' מושב בני דרור, פ"ד כז(1) 225 (1972); ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, פ"ד כב(2) 929 (1968); חבקין, עמ' 305-302)). ובלשון אחר, באשר לעילות תביעה שנוצרו בשבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה – לא תחול התיישנות, ואילו לגבי נזק שנגרם לפני כן – תתיישן התביעה. בענייננו, עילת התובענה היא מעשה תרמית, שתחילתו אמנם במועד בו נמנעו המערערים מלדווח על הכנסותיה של חברה ב' בפעם הראשונה, שנת 2001, אך היא התחדשה משנה לשנה והולידה עילות תביעה חדשות עד לשנת 2005. בשנה זו, על פי תביעת המדינה, סכום התמלוגים היה צריך להיות משולם במלואו. לפיכך, החל משנה זו לא נגרם עוד נזק נוסף למדינה. התביעה הוגשה ביום 14.3.2012 ולכן אפוא, כל נזק שנגרם לפני יום 14.3.2005, היינו שבע שנים לפני מועד הגשת התביעה, התיישן. לא כן לגבי נזק שנגרם לאחר מועד זה.
39. ואכן בכל הנוגע לשנת 2005, על פי הוראת סעיף ה.4.א לחוזר המנכ"ל, נדרשו המערערים ליתן דו"ח מסכם מפורט על אודות ביצוע הפעולות הכלולות בתכנית השיווק שאושרה והשיפור שחל בייצוא עקב יישומה, וזאת תוך שישה חודשים מתום כל שנה במרוצת התכנית, היינו עד ליום 1.6 בכל שנה. כמו כן, סעיף ז' לחוזר המנכ"ל, העוסק בתשלום תמלוגים, קובע כי התמלוגים ישולמו ב-1.4 בכל שנה שלאחר סיום שנת התכנית השנייה. אין ספק, אם כן, כי בשנת 2005 התגבשה עוולת התרמית לכל המוקדם בתחילת חודש אפריל של אותה שנה, היינו לאחר תאריך ה-14.3.2005 וממילא עילת התביעה שהתגבשה למדינה בשנת 2005, טרם התיישנה. סכום התמלוגים אותו היו צריכים המערערים להעביר למדינה בשנה זו עמד על סך של 89,658 דולרים, כפי שפורט בסעיף 25 לכתב התביעה ולא הוכחש על-ידי המערערים. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה לדולר במועד הגשת התביעה ובצירוף ריבית כנקוב בכתב התביעה עמד על סך של 398,921 ש"ח נכון ליום הגשתה. על כן, יש להפחית את חיובם של המערערים בפסק הדין ולהעמידו על סכום זה.
הערעור שכנגד
40. כאמור, המדינה הגישה ערעור שכנגד משל עצמה, נגד קביעת בית המשפט המחוזי על פיה נדחתה תביעתה לסעד הראשי שנתבקש על ידה. סעד זה נדחה כאמור על בסיס קביעת בית המשפט המחוזי כי המדינה לא עמדה בחובתה לקיים שימוע עובר לביטול ההסכם, בניגוד להוראות חוזר המנכ"ל, ובשל כך היא אינה זכאית לביטול והשבה. בערעורה המדינה אינה חולקת על העובדה שאכן לא התקיים שימוע כמתחייב. אלא שטענתה היא שהשימוע לא התקיים דווקא בשל התנהלותם של סמואל ורוזנבאום אשר מנעו מהמדינה בזמן אמת לגלות את הפרותיהם כלפיה. לטענתה, אלמלא מעשי התרמית, למדינה הייתה פתוחה הדרך לקיים את הוראות המנכ"ל ככתבן וכלשונן. אולם בכל מקרה, לטענת המדינה, על פי תורת הבטלות היחסית, הפגם בפעולתה אינו מוביל בהכרח לאיון זכויותיה.
41. לא נראה כי יש מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. אך למעלה מכך, המדינה לא הרימה כלל את הנטל המוטל עליה להוכיח קשר חוזי בינה לבין סמואל, רוזנבאום וחברות ב' ו-ג', להבדיל מעילת תביעה נזיקית כנגדם. במצב דברים זה, פשיטא כי אין בידה לקבל סעד של ביטול והשבה, שכולו נשען על עילה חוזית.
ובשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, אין צריך לומר כי במועד הגשת התביעה, העילה החוזית שנולדה בשנת 2001 התיישנה כולה.
מספר הערות לפני סיום
42. התמונה המצטיירת מן הערעורים דנא מטרידה עד מאד. עולה ממנה כי המדינה, באמצעות קרן השיווק, העניקה במשך שנים מענקים במיליוני שקלים חדשים. במסגרת ההסכמים עליהם חתמה קרן השיווק, נדרשו מקבלי המענקים להשיב את כספי המענק שניתן להם בהתקיים תנאים מסויימים. אולם, המדינה ישנה על זכויותיה ולא ביצעה מעקב, כנדרש, אחר הכספים המגיעים לה. אזכיר ואדגיש, הכספים אותם העניקה המדינה כספי הציבור הם והחובות שנוצרו כלפי הציבור הם. המעקב אחר חובות אלו וגבייתם על ידי המדינה, גם במסגרת התקשרויותיה במשפט הפרטי, מהווים אינטרס של הציבור כולו והרשות המנהלית אינה אלא שליח ציבור לעניין זה. בענייננו, המדינה לא מילאה נאמנה תפקיד זה במהלך השנים. יש לקוות כי הגורמים הרלוונטיים ייתנו דעתם לכך.