8. יצוין כי במהלך ניהול ההליכים השתנה נוסחו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות (חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5), התשע"ה-2015; להלן: הדין החדש). בנוסחו החדש קובע הסעיף כדלקמן:
"מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, 'הטעיה' – לרבות בדרך של אי גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".
המערערים טענו לתחולה רטרואקטיבית של הדין החדש. בית המשפט דחה את טענה זו אך קבע כי גם לפי הדין החדש לא התיישנה תביעת המדינה.
9. באשר לסעד המבוקש נקבע כי המדינה אינה זכאית להשבת המענקים אלא לסעד החלופי שביקשה, היינו לשיעור התמלוגים המגיעים לה מכוח ההסכם. לכן, בסופו של דבר מצא בית המשפט כי יש לראות את המערערים כולם כחטיבה אחת לעניין החיובים כלפי המדינה וחייבם לשלם, ביחד ולחוד, סך של 4,451,065 ש"ח וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 400,000 ש"ח.
פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי
10. על פסק הדין האמור הוגשו לבית משפט זה ערעורים על ידי כלל הצדדים. המערערים ערערו על כך שחויבו כלפי המדינה, והמדינה ערערה על כך שלא נתקבל הסעד העיקרי לו תבעה – השבת מלוא המענקים. כן ביקשו סמואל ורוזנבאום להתיר להם לצרף ראיה חדשה במסגרת הערעור בדמות פרוטוקולי חקירה של מר סמואל ששון במסגרת ערעורי מס שנדונו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר נטען כי יש בהם כדי לסתור את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. לאחר עיון בפסק הדין ושמיעת טיעוני הצדדים, הוחלט כי לא ניתן לדון בטענות הצדדים לעומקן ללא הנמקה מפורטת יותר של בית המשפט המחוזי את פסק דינו. כן נדחתה הבקשה להוספת ראיה (החלטות מיום 27.7.2017). לפיכך, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן פסק דין משלים, במסגרתו יתייחס ביתר פירוט לעניינים הבאים: תמיכת המסקנה שהעסקה שנרקמה בין חברה א' לחברה ב' הייתה בתרמית בחומר הראיות; פער ההכנסות בין חברה א' לבין חברה ב'; הבעלות הפורמלית והמעשית של חברה א' לעומת חברה ב', תוך התייחסות מפורשת לחלקיהם של סמואל ורוזנבאום בבעלות החברות; העברת הפעילות העסקית של חברה א' לחברה ב' ותחומי העיסוק שלהן; מקורה של חובת הגילוי או הדיווח באשר לשינוי בפרטי ובפעילות חברה א' ואי מילוי חובה זו על-ידה ועל ידי סמואל ורוזנבאום; התשתית הכוללת התומכת במסקנה שהתביעה לא התיישנה; התשתית הראייתית התומכת במסקנה כי המדינה אינה זכאית לסעד העיקרי אותו תבעה – היינו השבת המענקים ששולמו על-ידה.